משנה
פרק זה עוסק בדין אדם שבמשך תקופה מסויימת החזיק או השתמש במקום שהיה ידוע כשייך לאדם אחר, וטוען שקנאה ממנו, אך אין לו שטר או עדים על המכירה, מתי עצם החזקת הקרקע משמשת כראיה לכך שאכן קנאה ממנו: חֶזְקַת – הראיה מהחזקתם של הַבָּתִּים, הבּוֹרוֹת, השִּׁיחִין, וּמְעָרוֹת, וְשּׁוֹבָכוֹת של יונים, וּמֶרְחֲצָאוֹת, וּבֵית הַבַּדִּין – מקומות שעוצרים בהם שמן, וּבֵית הַשְּׁלָחִין – שדות שיש בהם מעיין המשקה אותם תמיד, וַעֲבָדִים כנעניים, וְכָל דבר שֶׁהוּא עוֹשֶׂה פֵרוֹת תָּדִיר – שיש לו שימושים תמידיים, חֶזְקָתָן שָׁלֹשׁ שָׁנִים מִיּוֹם לְיוֹם – אם החזיק בהם האדם שלש שנים מלאות, מיום ליום, הרי זו חזקה המוכיחה שהוא הבעלים של השדה, ובגמרא יבואר הטעם לכך.
שְׂדֵה הַבַּעַל – שדה ששותה מי גשמים, ועושה פירות רק פעם אחת בשנה, חֶזְקָתָהּ שָׁלֹשׁ שָׁנִים, וְאֵינָהּ מִיּוֹם לְיוֹם, כלומר, אין צריך שיהיו שלש שנים מלאות, ובמשנה הבאה יבואר שנחלקו תנאים מה הוא השיעור הנצרך בהחזקת בית הבעל.
גמרא
שנינו במשנה, 'חזקת הבתים, בורות שיחין ומערות וכו' חֶזְקָתָן שָׁלֹשׁ שָׁנִים מיום ליום'. מבררת הגמרא, מַאי טַעְמָא – מה הטעם לדין זה, ומדוע לאחר שלש שנים אנו מאמינים לטענתו של המחזיק בקרקע, שהקרקע שלו, אף שאין לו כל ראיה על כך. מבארת הגמרא, אָמַר רַבָּה, שַׁתָּא קַמַּיְיתָא – בשנה הראשונה לאחר קניית הקרקע, מִיזְדְּהַר אִינִישׁ בִּשְׁטָרָא – נזהר הקונה לשמור את שטר המכירה, תַּרְתֵּי מִיזְדְּהַר – בשנה השניה עדיין נזהר הוא בשטרו תְּלָת נַמֵּי מִיזְדְּהַר – ואף בשנה השלישית הוא נזהר בכך, ולכן בשנים אלו אינו יכול לטעון שהקרקע שלו, מאחר ואנו טוענים כנגדו, אם אכן הקרקע שלך מדוע אין בידך שטר מכירה על כך, טְפֵי לֹא מִיזְדְּהַר – אך אין דרכו של אדם להזהר ולשמור על שטרו יותר משלש שנים, ולכן לאחר שלש שנים אין טענה על כך שאין השטר בידו, והחזקתו בקרקע מוכיחה שהיא שלו.
אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵי לרבה, אֶלָּא מֵעַתָּה, שזהו הטעם לכך שלאחר שלש שנים נאמן המחזיק לומר שהקרקע שלו, אם כן מדוע כאשר מחזיק אדם בקרקע של חבירו, ובעל הקרקע רוצה שלא תועיל החזקתו אפילו לאחר שלש שנים צריך הוא למחות בפני עדים ולומר שהקרקע שלו, והחזקתו של הלה אינה מוכיחה שהקרקע שלו, ומחאה זו מועילה אפילו שלא בפני המחזיק, ולדברי רבה קשה, שהרי מְחָאָה שֶׁלֹּא בְּפָנָיו של המחזיק בקרקע, לֹא תֶּהֱוֵי מְחָאָה – אינה מחאה המועילה, כיון דְאָמַר לֵיהּ המחזיק לבעלים הראשונים, אִי מַחִית בְּאַנְפַּאי – אם היית מוחה בפני ואומר שהקרקע אינה שלי, הֲוָה מִיזְדְּהַרְנָא בִּשְׁטָרִי – הייתי נזהר בשטר המכירה, ולא הייתי מאבדו אפילו לאחר שלש שנים, אך כיון שלא מחית בפני הייתי סבור שאין כל ערעור על החזקתי בקרקע, ולא שמרתי על השטר, ואילו הדין אינו כן, אלא אף מחאה שלא בפני המחזיק מועילה, כפי שיבואר להלן.
מתרצת הגמרא, חַבְרָךָ – חברך, ששמע את המחאה, חַבְרָא אִית לֵיהּ – יש לו חבר נוסף, שבודאי שמע ממנו על מחאה זו, וְחַבְרָא דְּחַבְרָךְ – וחברו של חברך, ששמע מחבירו על המחאה, חַבְרָא אִית לֵיהּ – יש לו גם כן חבר נוסף ששמע ממנו על כך, כלומר, כיון שדרך בני אדם לספר זה לזה דברים מעין אלו, אנו סומכים על כך שאף אם לא היתה המחאה בפני המחזיק, מכל מקום הגיע הקול לאוזניו, וכיון שידע שהבעלים הראשונים טוענים שהקרקע שלהם, היה לו להזהר ולשמור על שטר החוב אפילו לאחר שלש שנים.
