הַהוּא דְּאָמַר לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ – מעשה באדם שתבע את חבירו בבית דינו של רבה, ואמר לו, מַאי בָּעֵית בְּהַאי אַרְעָא – מה מעשיך בקרקע זו, השייכת לי. אָמַר לֵיהּ – השיב לו אותו אדם שהחזיק בקרקע, מִינָּךְ זְבִינְתֵהּ – הרי קניתי קרקע זו ממך, וְהָא שְׁטָרָא – והנה שטר המכירה שבידי המעיד על כך. אָמַר לֵיהּ המערער למחזיק, שְׁטָרָא זַיְיפָא הוּא – הרי שטר מזויף הוא זה. גָּחִין לָחִישׁ לֵיהּ לְרַבָּה – התכופף המחזיק בקרקע ולחש לרבה, אִין – אכן, זַיְיפָא הוּא – שטר מזויף הוא, אֶלָּא מִיהוּ שְׁטָרָא מְעַלְּיָא הֲוָה לִי – אבל האמת היא שהיה לי שטר מכירה טוב וכשר, וְאִירְכַּס – ואבד לי, וַאֲמֵינָא – ואמרתי בליבי, אִינְקוֹט הַאי בְּיָדַאי כָּל דְּהוּ – אתפוס בידי שטר מזויף זה, כדי שתהיה בידי ראיה כל שהיא לטענתי. אָמַר רַבָּה, יש להאמין לטענתו של המחזיק, שהרי מַה לּוֹ לְשַׁקֵּר – לשם מה הוא צריך לשקר ולומר שהיה לו שטר אחר ואבד ממנו, אִי בָּעֵי – הרי אם היה באמת רוצה לשקר, אָמַר – היה יכול לומר שְׁטָרָא מְעַלְּיָא הוּא – שטר זה שבידי הוא שטר טוב וכשר, שהרי לולא הודאתו לא היינו יודעים שזהו שטר מזויף. אָמַר לֵיהּ רַב יוֹסֵף, אמנם יש לו ראיה שאינו משקר, אך סוף סוף אַמַּאי קָא סָמַכְתְּ – על מה אתה סומך כדי להחזיק את הקרקע בידו, אַהַאי שְׁטָרָא – על שטר זה שבידו, הַאי – והרי שטר זה חַסְפָּא בְּעָלְמָא הוּא – כסתם חרס הוא, שהרי הודה המחזיק בו שהוא מזויף, ואי אפשר מכח שטר מזויף להעמיד את הקרקע בחזקתו.
מביאה הגמרא מעשה נוסף בענין דומה: הַהוּא דְאָמַר לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ – מעשה באדם שאמר לחבירו בבית דינו של רבה, הַב לִי מֵאָה זוּזֵי דְמַסֵּיקְנָא בָּךְ – תן לי מאה זוז שאני נושה בך, וְהָא שְׁטָרָא – והנה הוא שטר החוב המוכיח שאתה חייב לי סכום זה. אָמַר לֵיהּ – השיב לו הנתבע, שְׁטָרָא זַיְיפָא הוּא – שטר מזויף הוא זה. גָּחִין לָחִישׁ לֵיהּ לְרַבָּה – התכופף התובע ולחש לרבה, אִין – אכן, שְׁטָרָא זַיְיפָא הוּא שטר מזויף הוא זה, אֶלָּא שְׁטָרָא מְעַלְּיָא הֲוָה לִי – אך היה לי שטר חוב כשר ואמיתי, וְאִירְכַּס – ואבד לי אותו שטר, וַאֲמֵינָא – ואמרתי בליבי, אִינְקוֹט הַאי שְׁטָרָא בְּיָדִי כָּל דְּהוּ – אתפוס שטר זה בידי, כדי שתהיה לי איזו ראיה. אָמַר רַבָּה, מַה לּוֹ לְשַׁקֵּר, אִי בָּעֵי – והרי אם היה רוצה לשקר, אָמַר – היה יכול לומר, שְׁטָרָא מְעַלְּיָא הוּא – שטר טוב וכשר הוא השטר שבידי, שהרי ללא הודאתו לא היינו יודעים שזהו שטר מזויף. אָמַר לֵיהּ רַב יוֹסֵף, אַמַּאי קָא סָמַכְתְּ – והרי על מה אתה סומך כדי להוציא ממון מהנתבע, אַהַאי שְׁטָרָא – על שטר זה שבידו, הַאי – והרי שטר זה חַסְפָּא בְּעָלְמָא הוּא – אינו אלא כחרס בלבד, כמו שהודה התובע עצמו, שהוא מזויף.
מבררת הגמרא את ההלכה בשתי מחלוקות אלו: אָמַר רַב [אִידִי] בַּר אָבִין, הִלְכְתָא כְּוָתֵיהּ דְרַבָּה – ההלכה היא כדברי רבה, בְּאַרְעָא – במחלוקת הראשונה, לגבי שטר המכירה על הקרקע, וְהִלְכְתָא כְּוָתֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף בְּזוּזֵי – והלכה כדברי רב יוסף במחלוקת השניה, לגבי שטר הלואה. ומבאר רב אידי את הטעם לכך, הִלְכְתָא כְּוָתֵיהּ דְרַבָּה בְּאַרְעָא, כיון שהמחזיק בקרקע הוא שהוציא את השטר, ולכן אומרים, הֵיכָא דְּקַיְימָא תֵּיקוּם – במקום שבו נמצאת הקרקע, והיינו ביד המחזיק, תישאר, ואין מוציאים אותה מידו. וְהִלְכְתָא כְּוָתֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף בְּזוּזֵי, במחלוקת השניה, שאין מוציאים ממון מכח שטר זה, דהֵיכִי דְּקָיְימִי לוֹקְמֵי – במקום שבו נמצאים המעות, והיינו ביד הנתבע, שם ישארו.
וְקָא מְפָרְשֵׁי רַבָּנָן – ופירשו רבותינו בענין זה, דְּהַאי שְׁטָרָא דְזַיְיפָא – שאותו שטר מזויף שהוציא התובע, שלדעת רבה ניתן לסמוך עליו, ולהלכה אנו סומכים עליו לגבי קרקע, לָאו דְּצַיּוֹרֵי צַיְּרֵי – אין הכוונה שהוא כתבו בזיוף וצייר בו את חתימות העדים, ובאמת אין אלו חתימות העדים כלל, אֶלָּא כְּגוֹן שְׁטָר אֲמָנָה הוּא – מדובר באופן שהיה זה שטר שנכתב ונחתם על ידי עדים כדין, אלא שלא נמסר ליד התובע כדין, אלא נמסר לו על דעת כן שלא יתבענו קודם שאכן ילווה לו מעות או שאכן ימכור לו את הקרקע, והוא מכונה 'אמנה' מלשון אמונה, שהאמינו שלא יתבענו בו בחינם, דְּאִי בָּעֵי לְמֵימַר שְׁטָרָא מְעַלְּיָא הוּא – שאם היה רוצה לשקר ולומר שהוא שטר טוב, מָצִי אָמַר – היה יכול לטעון כן, וּמָצִי לְקַּיּוֹמֵי בְּבֵי דִּינָא – ואף היה יכול לקיימו ולהוכיח את אמיתות חתימות העדים בבית דין, שהרי באמת זהו שטר אמיתי, וּמִשוּם הָכִי מוֹקְמִינָן לְאַרְעָא בִּידֵיהּ – ולכן מעמידים את הקרקע בידו, אֲבָל שְׁטָרָא דְזַיְּיפֵיהּ בְּצִיּוּרָא – אבל שטר שזייף ממש וצייר בו את חתימות העדים, אֲפִלּוּ רַבָּה מוֹדֶה דְחַסְפָּא בְּעָלְמָא הוּא, כיון שלא ניתן לקיימו, ואף ללא הודאתו היינו יודעים שהוא מזויף, ואינו כלום, וְלֹא אַמְרִינָן בֵּיהּ – ואין אומרים בו טענה זו של מַה לִּי לְשַׁקֵּר.
