שלישי
א' תמוז התשפ"ו
שלישי
א' תמוז התשפ"ו

חיפוש בארכיון

מסכת בבא בתרא, פרק ג, שיעור 63

הַהוּא עַרְבָא – מעשה באדם שהיה ערב על הלואה של חבירו, דְאָמַר לֵיהּ לְלֹוֶה, הַב לִי מֵאָה זוּזֵי דִפְרַעְתִּינְהוּ נִיהֲלֵיהּ לַמַּלְוֶה – תן לי מאה זוז שפרעתי למלוה שלך מחמת ערבותי, והדין הוא שכאשר הערב פורע את ההלואה למלוה, צריך הלוה לשלם לו מה שפרע, וְהָא שְׁטָרָא – והנה שטר החוב של המלוה נמצא בידי, וזו ראיה שאני פרעתי לו את החוב עבורך, ונתן לי את השטר כראיה, כדי שאוכל לתבוע ממך את דמי ההלואה שפרעתי. אָמַר לֵיהּ הלוה, וְלָאו פְּרַעְתִּיךָ – וכי לא פרעתי לך את אותם מאה זוז ששילמת מחמתי למלוה. אָמַר לֵיהּ – השיב לו הערב, לָאו הַדְרַת אוֹזְפִינְהוּ מִינַּאי – וכי לא חזרת ולוית ממני את אותם מאה זוז, ועליך לפורעם לי עתה. שָׁלַח רַב אִידִי בַּר אָבִין שאלה זו לְקַמֵּיהּ [-לפניו] דְּאַבַּיֵי, כִּי הַאי גַּוְונָא מַאי – מה הדין באופן זה, שהתובע מודה שהשטר שבידו אינו מוכיח דבר, כיון שאת ההלואה שעליה נכתב השטר כבר פרע המלוה, אך טוען הוא שהיתה כאן הלואה אחרת, נוספת, ויש לו ראיה שאינו משקר, שאילו היה רוצה לשקר היה טוען שלא פרע לו הלוה את אותם מאה זוז של ההלואה הראשונה, והיה נאמן בטענתו כיון שיש לו שטר חוב בידו. אָמַר אַבַּיֵי, מַאי תִּיבָּעֵי לֵיהּ – וכי מה הוא ספיקו של רב אידי בר אבין בענין זה, הָא אִיהוּ – והרי רב אידי בר אביו בעצמו הוא דְּאָמַר בנידון זה, לגבי מחלוקותיהם של רבה ורב יוסף בנידונים אלו, שיש לתובע שטר שהוא מודה שאינו אמיתי, אך היה יכול לשתוק ולגבות בו, הִלְכְתָא כְּוָתֵיהּ דְרַבָּה בְּאַרְעָא – הלכה כרבה בנידון של קרקע, שאין מוציאים אותה מיד המוחזק בה, וְהִלְכְתָא כְּוָתֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף בְּזוּזֵי – והלכה כרב יוסף בנידון של מעות, שאין מוציאים אותם מיד המוחזק בהם, ואם כן גם כאן, שהנידון הוא על מעות, ההלכה היא כרב יוסף, שכיון שהערב עצמו מודה שהשטר כבר פרוע, אף שהיה יכול לשתוק ולגבות בו, כיון שהודה שהוא פרוע, אינו גובה.

אמנם מוסיפה הגמרא, וְהַנֵי מִילֵי – ודין זה, שהלוה פטור מתביעתו של הערב, היינו דוקא הֵיכָא דְּאָמַר לֵיהּ – באופן שהודה הערב ואמר, אֲהַדְרִיתִינְהוּ נִיהֲלִי – החזרת לי את אותם מאה זוז וקיבלתי אותם בתורת פרעון גמור, וְהָדַר אוֹזְפְתִינְהוּ מִינַּאי – ואחר כך חזרת ולוית אותם ממני, וכיון שאף לדבריו אין כל שייכות בין ההלואה החדשה לאותו שטר חוב, ואין לו ראיה שהיתה הלואה נוספת, אינו נאמן בטענתו. אֲבָל אִי אָמַר לֵיהּ – אבל אם טען הערב ואמר ללוה, כשבאת לשלם לי את אותם מאה זוז שפרעתי עבורך למלוה, אֲהַדְרִיתִינְהוּ נִיהֲלָךְ מֵחֲמַת דְּשַׁיְיפֵי וְסוּמְקֵי – החזרתי לך אותם מחמת שהיו משופשפות ופגומות מדאי, או מחמת שהיתה הנחושת שלהם אדומה מדאי, וכיוצא בזה, שלא הסכים כלל לקבלם בתורת פרעון מחמת שלא היו מטבעות טובות, אַכַּתֵּי אִיתֵיהּ לְשִׁעְבּוּדָא דִּשְׁטָרָא – הרי עדיין קיים שעבוד השטר חוב הראשון, ואין זו הלואה חדשה, אלא לפי טענתו לא נפרעה ההלואה הראשונה, וכיון שהשטר שבידו מסייע לטענתו, נאמן.

https://2halachot.org/halacha/שיעור-118-מסכת-כתובות-פרק-עשירי