מביאה הגמרא מעשה בענין דומה: רַבָּה בַּר שַׁרְשׁוּם, נָפִק עֲלֵיהּ קָלָא דְּקָא אָכִיל אַרְעָא דְּיַתְמֵי – יצא עליו קול שהוא אוכל שלא כדין פירות קרקע של יתומים, אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּאַבַּיֵי – בא רבה בר שרשום לפני אביי, אָמַר לֵיהּ אביי, אֵימָא לִי אִיזִי – אמור לי, חביבי, גוּפֵיהּ דְּעוֹבְדָא הֵיכִי הֲוָה – מה היה גוף הענין שמחמתו יצא עליך קול זה. אָמַר לֵיהּ רבה בר שרשום, הַאי אַרְעָא מַשְׁכַּנְתָּא הֲוַת גַּבָּאי מֵאֲבוּהוֹן דְּיַתְמֵי – קרקע זו היתה ממושכנת בידי מאביהם של היתומים, שלוה ממני מעות ונתן לי קרקע זו במשכון, ואמנם אותה הלואה שמחמתה ניתנה לי הקרקע כמשכון כבר נפרעה, וְהַוָה לִי זוּזֵי אַחֲרִינֵי גַּבֵּיהּ – אך היה לי ממון אחר אצלו כהלואה, אך על אותם מעות לא היה לי משכון, וַאֲמִינָא – ואמרתי בליבי, אִי מְהַדַרְנָא לְהוּ אַרְעָא לְיַתְמֵי – אם אחזיר את הקרקע ליתומים, וַאֲמִינָא לְהוּ הָבוּ לִי זוּזַאי – ואומר להם תנו לי את אותו ממון שהיה אביכם חייב לי, אָמוּר רַבָּנָן – הרי אמרו חכמים, שהַבָּא לִיפָּרַע מִנִּכְסֵי יְתוֹמִים, לֹא יִפָּרַע אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה, ואיני רוצה להשבע אפילו על אמת, אֶלָּא, לא אמהר להשיב להם את הקרקע, אלא אֵיכוּל אַרְעָא שִׁעוּר זוּזַאי – אוכל את פירות הקרקע בשיעור אותו ממון שהיה אביהם חייב לי, וְכַבְשִׁינָא לִשְׁטָרָא דְמַשְׁכַּנְתָּא – ואכבוש ואסתיר את אותו שטר משכנתא, המוכיח שהקרקע נמצאת אצלי רק בתורת משכון, ואז אהיה נאמן בטענתי, דְּמִיגוֹ דְּבָעֵינָא אֲמֵינָא לְקוּחָה הִיא בְּיָדִי – שמתוך שאם הייתי רוצה לשקר הייתי יכול לומר שהקרקע קנויה בידי מאביהם של היתומים, מְהֵימְנִינָא – והייתי נאמן בטענה זו, כי לא יוכלו היתומים להכחיש זאת, שהרי אכלתי את פירותיה שלש שנים, ואין בידם שטר המוכיח שהיתה אכילה זו רק בתורת משכון, כִּי אֲמֵינָא דְּאִית לִי זוּזַאי – כך כשאטען שאמנם אין הקרקע שלי, אך היה אביהם חייב לי סכום זה, מְהֵימְנָא – גם כן אהיה נאמן. אָמַר לֵיהּ אביי לרבה בר שרשום, לְקוּחָה הִיא בְּיָדִי לֹא מָצִית אָמַרְתְּ – לא היית יכול לטעון שהקרקע קנויה בידך, דְּהָא נָפֵק עֲלָהּ קָלָא דְאַרְעָא דְּיַתְמֵי הִיא – שהרי כבר יצא קול והתפרסם הדבר שקרקע זו היא של היתומים, אֶלָּא זִיל אֲהַדְרָהּ לְאַרְעָא לְיַתְמֵי – לך והשב את הקרקע ליתומים, וְכִי גָּדְלֵי יַתְמֵי – וכאשר יגדלו היתומים, תָּא אִישְׁתָּעִי דִּינָא בַּהֲדַיְיהוּ – תבוא לבית דין ותתבע אותם לדין, שישלמו לך את החוב שהיה אביהם חייב לך.
קְרִיבֵיהּ – קרובו דְּרַב אִידִי בַּר אָבִין, שָׁכִיב – מת ללא בנים שיירשוהו, וְשָׁבַק דִּיקְלָא – והניח דקל בירושה, אך לא היה ידוע מי הוא הקרוב ביותר הראוי ליורשו, רַב אִידִי בַּר אָבִין אָמַר, אֲנָא – אני, קְרִיבֵיהּ אֲנָא – קרובו אני יותר מהאחרים, וראוי אני ליורשו, וְהַהוּא גַּבְרָא – ואדם נוסף אָמַר, אֲנָא קְרִיבֵיהּ טְפֵי – אני קרוב למת יותר, ואני קודם ליורשו, ובינתיים הלך אותו אדם ותפס את הדקל לעצמו, ואכל את פירותיו. אָזַל [-הלך] רַב אִידִי בַּר אָבִין, אַיְיתֵּי סָהֲדֵי דְּאִיהוּ קָרוֹב טְפֵי – והביא עדים על כך שהוא היה קרוב למת יותר מאותו אדם. אִיכָּא דְּאָמְרִי – ויש אומרים שכך היה המעשה, לְסוֹף אוֹדֵי לֵיהּ דְּאִיהוּ קְרִיבֵיהּ טְפֵי – שאותו אדם עצמו הודה שרב אידי בר אבין היה קרוב למת יותר ממנו, אוֹקְמַהּ רַב חִסְדָּא בְּיָדֵיהּ – העמיד רב חסדא את הדקל ביד רב אידי בר אבין. אָמַר לֵיהּ – טען רב אידי בר אבין ואמר לרב חסדא, כיון שעד עתה היה הדקל ביד אותו אדם שטען שהוא קרוב יותר, לְהָדַר לִי פֵּירֵי דְאָכִיל מֵהַהִיא שַׁעְתָּא עַד הָאִידָּנָא – יחזיר לי אותו אדם את דמי הפירות שאכל משעת מיתתו של הקרוב ועד עתה. אָמַר רב חסדא על רב אידי בר אבין, וכי זֶה הוּא שֶׁאוֹמְרִים עָלָיו שאָדָם גָּדוֹל הוּא, והרי היה לרב אידי בר אבין להבין מעצמו שאינו יכול לתבוע זאת, והטעם לכך, אַמַּאן קָא סָמִיךְ מַר – על מה אתה סומך כשאתה נוטל את הדקל לעצמך, אַהַאי – על הודאתו של אדם זה, הָא אִיהוּ אָמַר אֲנָא מְקָרַבְנָא טְפֵי – הרי הוא עצמו אמר עד עתה שהוא קרוב יותר, ומה שהוא מודה עתה שאתה קרוב יותר הרי זה כאילו הוא נותן לך מתנה, אך אינך יכול לתבוע ממנו את הפירות שאכל עד עתה. אמנם אַבַּיֵי וְרָבָא, לֹא סְבִירָא לְהוּ הָא דְּרַב חִסְדָּא – אינם סוברים כדברי רב חסדא בענין זה, אלא יכול הוא לתבוע ממנו את הפירות שאכל, דְּכֵיוָן דְּאוֹדֵי אוֹדֵי – שכיון שהודה עתה שרב אידי בר אבין קרוב יותר ממנו, הרי הודה, וחייב הוא להחזיר את הפירות שאכל עד עתה. וְהִלְכְתָא כְּוָתַיְיהוּ – והלכה כאביי ורבא.
