מעשה נוסף בנידונים אלו: הַהוּא דְאָמַר לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ – מעשה באדם שאמר לחבירו, מַאי בָּעֵית בַּהַאי אַרְעָא – מה מעשיך בקרקע זו, שהיא שלי, אָמַר לֵיהּ – השיב לו המחזיק, מִינָּךְ זְבִינְתֵהּ – קניתי את הקרקע ממך, וַאֲכַלְתִּהָּ שְׁנֵי חֲזָקָה – ואכלתי את פירות הקרקע שלש שנות חזקה, והרי זו ראיה שהקרקע שלי. אַיְיתֵּי חַד סָהֲדָא דְּאָכְלָה תְּלָת שְׁנִין – הביא המחזיק עד אחד שהעיד שאכל המחזיק את פירות הקרקע שלש שנים. סָבוּר רַבָּנָן קַמֵּיהּ דְּאַבַּיֵי לְמֵימַר – התלמידים שישבו לפני אביי סברו לומר, הַיְינוּ (סברא דר' אמי) [נַסְכָא דְּרַבִּי אַבָּא] – מקרה זה דומה למקרה שבא לפני רבי אבא, בענין 'נסכא', חתיכת כסף, ומביאה הגמרא את אותו מעשה, דְּהַהוּא גַּבְרָא דְחָטַף נַסְכָא מֵחַבְרֵיהּ – מעשה באדם שחטף מחבירו חתיכת כסף, אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַמִּי – בא הנחטף לפני רבי אמי, הֲוָה יָתִיב רַבִּי אַבָּא קַמֵּיהּ – ובאותו זמן היה רבי אבא יושב לפני רבי אמי, אָזַל – הלך התובע, אַיְיתֵּי חַד סָהֲדָא דְמִחְטָף חֲטָפָהּ מִינֵּיהּ – הביא עד אחד שהעיד על כך שהלה חטף ממנו את אותה נסכא, אָמַר לֵיהּ – השיב הנתבע, החוטף, אִין חֲטַפִי – אכן חטפתי את הנסכא מהתובע, וְדִידִי חֲטַפִי – אך את שלי חטפתי. אָמַר רַבִּי אַמִּי, הֵיכִי לִידַיְּינוּ דַּיָּינֵי לְהַאי דִּינָא – כיצד ידונו הדיינים דין זה, לִישַׁלֵּם – אם נרצה לחייבו לשלם, הרי לֵיכָּא תְּרֵי סָהֲדֵי – אין שני עדים המעידים שחטף את הנסכא מחבירו [אך אם היו שני עדים שחטף, אף שאינם יודעים שהנסכא היתה שייכת לנחטף, מכל מקום יש חזקה שכל דבר הנמצא ביד האדם, הוא שלו]. לִיפְטְרֵיהּ – אם נרצה לפוטרו לגמרי, ולהשאיר את הנסכא בידו, הרי אִיכָּא חַד סָהֲדָא – יש עד אחד המעיד שחטף, ובעדות זו הוא מחייבו שבועה להכחישו. לִישְׁתְּבַע דְּלֹא חֲטָף – ואם נרצה להשביעו שלא חטף, כדי להכחיש את העד, הָא קָא מוֹדֶה דְּ'אִין חֲטַפִי וְדִידִי חֲטַפִי' – הרי הוא מודה ואומר שחטף את שלו, וכיון שאינו מכחיש את דברי העד, אינו יכול להשבע [ואי אפשר להשביעו שהנסכא שייכת לו, כטענתו, כיון שאילו היו שני עדים מעידים שחטף היה חייב להחזיר, מחמת שהחפץ מוחזק בעינינו כשייך לנחטף, והתורה האמינה עד אחד כשנים לחייב שבועה]. אָמַר לֵיהּ רַבִּי אַבָּא לרבי אמי, הֲוָה לֵיהּ מְחוּיָב שְׁבוּעָה – הרי אדם זה מחויב שבועה דאורייתא מחמת עדותו של העד, וְאֵינוֹ יָכוֹל לִישָּׁבַע כיון שאינו מכחישו, וְכָל הַמְּחֻיָּב שְׁבוּעָה וְאֵינוֹ יָכוֹל לִישָּׁבַע, מְשַׁלֵּם. והיו תלמידיו של אביי סבורים לומר שאף במעשה זה יהיה הדין כן, שהרי עד אחד מעיד שאכל המחזיק את פירות הקרקע שלש שנים, ומחייבו שבועה, אך אינו יכול להשבע כיון שאינו מכחישו כלל, אלא מודה שאכל וטוען שאת שלו אכל, והרי הוא מחויב שבועה ואינו יכול להשבע, ומתוך שאינו יכול להשבע משלם.
אָמַר לְהוּ [אַבַּיֵי] לתלמידיו, מִי דָמֵי – וכי ניתן לדמות את הנידונים זה לזה, והרי הָתָם – שם, לגבי אותו אדם שחטף נסכא, חַד סָהֲדָא לְאוֹרוֹעֵי קָא אָתֵי – העד האחד בא להרע את כוחו ולהעיד נגדו, אִי אִיכָּא סָהֲדָא אַחֲרִינָא בַּהֲדֵיהּ מַפְקִינָן לָהּ מִינֵּיהּ – שהרי אם היה עד אחד נוסף המעיד עימו שהלה חטף את אותה נסכא, היינו מוציאים אותה מידו, ולכן אף עתה, שיש רק עד אחד, הרי הוא מחייבו שבועה, ומתוך שאינו יכול להשבע משלם, ואילו הָכָא – כאן, במעשה זה של אותו אדם שאכל את פירות הקרקע שלש שנים, חַד סָהֲדָא – אותו עד אחד המעיד שאכל את פירות הקרקע שלש שנים, לְסִיּוּעֵיהּ קָא אָתֵי – הרי הוא בא לסייע לו ולהעמיד את הקרקע בחזקתו, אִי אִיכָּא חַד סָהֲדָא אַחֲרִינָא גַּבֵּיהּ – והרי אם היה עד אחד נוסף המעיד עימו על אכילת פירות הקרקע שלש שנים, מוּקְמִינָן לָהּ בְּיָדֵיהּ – היינו מעמידים את הקרקע בידו של המחזיק, ולכן אף עתה, שאין לו אלא עד אחד, אף שהקרקע יוצאת מידו וחוזרת לבעליה, מכל מקום אין מוציאים את פירות הקרקע מידו, כיון שהעד בא לסייע לו, והרי הוא כמי שאינו, ואין אנו יודעים על אכילת הפירות אלא על פיו, והפה שאסר הוא הפה שהתיר, ונאמן לומר שאכל את הפירות של עצמו.
