רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרֵי תַּרְוַיְיהוּ – אמרו שניהם דין זה, אדם האומר לחבירו 'כּוֹר תבואה בִּשְׁלֹשִׁים דינרים אֲנִי מוֹכֵר לְךָ', יָכוֹל כל אחד מהם לַחֲזֹר בּוֹ, וַאֲפִלּוּ בִּסְאָה אַחֲרוֹנָה של הכור, כיון שהמחיר נקבע לפי כור שלם, נמצא שכל סאה וסאה שלא נמדדה עדיין, מעכבת את מכירת הכור כולו, ויכול כל אחד מהם לבטל את המקח. אבל אם אמר לו 'כּוֹר בִּשְׁלֹשִׁים, סְאָה בְּסֶלַע אֲנִי מוֹכֵר לְךָ', כיון שאמר גם את המחיר של כל סאה בפני עצמה, הרי אין כל סאה תלויה בחברתה, ולכן רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן קָנָה – כל סאה וסאה שמודד המוכר ללוקח, זכה בה הלוקח, ואין אחד מהם יכול לחזור בו. מַשְׁכַּחַת לָהּ – ודין זה יכול להימצא בְּסִימְטָא, שם מועילה המדידה שיזכה הקונה במקח. אִי נַמִּי – וכן ניתן להעמיד את הדין הזה גם בִּרְשׁוּת לוֹקֵחַ, וְהוּא דְאִיתִינְהוּ בְּכֵלָיו דְמוֹכֵר – ובתנאי שהיתה התבואה בכלים השייכים למוכר, ורק על ידי המדידה מקנה המוכר לקונה את מה שמדד ונפסק עליו המחיר. והטעם שאי אפשר להעמיד הלכה זו באופנים אחרים, דְּאִי מדובר באופן שהיתה המכירה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, אפילו אם היתה המדיה לכליו של הקונה, הָא קַיְימָא לָן – הרי מקובל בידינו להלכה דְּאֵין כֵּלָיו שֶׁל לוֹקֵחַ קוֹנֶה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. וְאִי מדובר שהיתה המכירה בִּרְשׁוּת מוֹכֵר, הָא קַיְימָא לָן נַמִּי – הרי מקובל בידינו גם דין זה, דְּכֵלָיו שֶׁל לוֹקֵחַ הנמצאים בִּרְשׁוּת מוֹכֵר, לֹא קָנָה לוֹקֵחַ, כיון שהכלי בטל לרשות שהוא נמצא בה, וכיון שהרשות היא של המוכר, אף כליו של הלוקח הנמצאים שם נחשבים ככליו של המוכר, ואינם קונים ללוקח בקנין חצר. וְאִי מדובר בִּרְשׁוּת לוֹקֵחַ, וְלֵיתַנְהוּ – ואין התבואה נמצאת בְּכֵלָיו דְמוֹכֵר, אלא בכליו של הלוקח, הָא קָאָמַר – הרי שנינו בברייתא לעיל, שאם היה הדבר הנמכר נמצא בִּרְשׁוּת לוֹקֵחַ, כֵּיוָן שֶׁקִּבֵּל עָלָיו מוֹכֵר – מיד כשהסכים המוכר לסכום מסוים, קָנָה לוֹקֵחַ, וְאַף עַל פִי שֶׁלֹּא מָדַד, ואילו בדין זה של רב ושמואל התבאר שהלוקח קונה כל סאה וסאה רק לאחר המדידה. הִילְכָּךְ לֹא מַשְׁכַּחַת לָהּ אֶלָּא כִּדְאַמְרִינָן – ולכן לא שייך דין זה אלא באופנים שהתבארו, והיינו בסימטא, או בכליו של מוכר ברשות לוקח.
תְּנָן הָתָם – שנינו במשנה שם (קדושין כו.), נְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם אַחֲרָיוּת, כלומר קרקעות [ומכונות כך כיון שהנושה בחבירו ממון סומך דעתו על הקרקעות שבידו, כיון שאי אפשר להעלימם], נִקְנִין בְּכֶסֶף בִּשְׁטָר וּבַחֲזָקָה, וְנכסים שֶׁאֵין לָהֶן אַחֲרָיוּת, והיינו מטלטלין, אֵין נִקְנִין אֶלָּא בִּמְשִׁיכָה. אָמַר רַבָּה, לֹא שָׁנוּ דין זה, שמטלטלין נקנים רק במשיכה, אֶלָּא בִּדְבָרִים שֶׁאֵין דַּרְכָּן לְהַגְבִּיהַּ – אין הרגילות להגביה אותם, אֲבָל דְּבָרִים שֶׁדַּרְכָּן לְהַגְבִּיהַּ, בְּהַגְבָּהָה אִין – נקנים בהגבהה, אבל בִּמְשִׁיכָה לֹא. פוסק הרי"ף, וְכֵן הִלְכְתָא – וכן היא ההלכה.
וְאִי קַשְׁיָא לָךְ – ואם יקשה לך על כלל זה, הָא דְּתַנְיָא – מה ששנינו בברייתא, בְּהֵמָה גַּסָּה נִקְנֵית בִּמְסִירָה, וְהַדַּקָּה בְּהַגְבָּהָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי אֶלְעָזָר, וְאילו חֲכָמִים אוֹמְרִים, זוֹ וְזוֹ – בין בהמה גסה ובין בהמה דקה, נִקְנֵית בִּמְשִׁיכָה, ולכאורה קשה, דְּהָא בְּהֵמָה דַּקָּה האמורה בברייתא, דְּבַת הַגְבָּהָה הִיא – שניתן להגביה אותה, וְקָאנֵי לָהּ בִּמְשִׁיכָה – ואף על פי כן אמרו חכמים שנקנית במשיכה, והרי זה לכאורה שלא כדברי רבה, שאמר שדברים שהדרך היא להגביה אותם אינם נקנים במשיכה. מתרצת הגמרא, שָׁאנֵי בְּהֵמָה – שונה דינה של בהמה זו, דְמִסַּרְכָא – מחזיקה עצמה בחוזק לארץ, ואינה מניחה להגביה אותה בקלות, ולכן אף משיכה מועילה בה.
