משנה ז: הַכּוֹתֵב נְכָסָיו לְבָנָיו, צָרִיךְ שֶׁיִּכְתֹּב מֵהַיּוֹם וּלְאַחַר מִיתָה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֵינוֹ צָרִיךְ. הַכּוֹתֵב נְכָסָיו לִבְנוֹ לְאַחַר מוֹתוֹ, הָאָב אֵינוֹ יָכוֹל לִמְכֹּר, מִפְּנֵי שֶׁהֵן כְּתוּבִין לַבֵּן, וְהַבֵּן אֵינוֹ יָכוֹל לִמְכֹּר, מִפְּנֵי שֶׁהֵן בִּרְשׁוּת הָאָב. מָכַר הָאָב, מְכוּרִין עַד שֶׁיָּמוּת. מָכַר הַבֵּן, אֵין לַלּוֹקֵחַ בָּהֶן כְּלוּם עַד שֶׁיָּמוּת הָאָב. הָאָב תּוֹלֵשׁ וּמַאֲכִיל לְכָל מִי שֶׁיִּרְצֶה. וּמַה שֶּׁהִנִּיחַ תָּלוּשׁ, הֲרֵי הוּא שֶׁל יוֹרְשִׁין.
הַכּוֹתֵב נְכָסָיו לְבָנָיו – אדם הנושא אשה שניה, ואינו רוצה שישתעבדו כל נכסיו לכתובתה, מחשש שיפסידו בניו מאשתו הראשונה, ולכן נותן את הנכסים במתנה לבניו בעודו חי, ועושה תנאי שכל זמן שהוא חי יזכו בניו רק בגוף הנכסים, והוא יקבל את הרווחים [-הפירות] של הנכסים, ולאחר מותו יקבלו בניו את הכל, צָרִיךְ שֶׁיִּכְתֹּב בפירוש בשטר המתנה שהוא נותן את הנכסים 'מֵהַיּוֹם וּלְאַחַר מִיתָה', והכוונה בזה היא שיקנו את הגוף מהיום ואת הפירות לאחר מיתה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֵינוֹ צָרִיךְ לכתוב כן בפירוש, דכיון שכתוב בשטר התאריך של היום, הרי מובן שמהיום יקנו את הגוף.
הַכּוֹתֵב נְכָסָיו לִבְנוֹ שיזכה בהם לְאַחַר מוֹתוֹ, והיינו שיזכה בגוף מהיום ובפירות לאחר מיתה, הָאָב אֵינוֹ יָכוֹל לִמְכֹּר לבדו את הנכסים, מִפְּנֵי שֶׁהֵן כבר כְּתוּבִין לַבֵּן, וְהַבֵּן אֵינוֹ יָכוֹל לִמְכֹּר לבדו את הנכסים, מִפְּנֵי שֶׁהֵן בִּרְשׁוּת הָאָב לענין אכילת פירות. מָכַר הָאָב את הנכסים, הרי הן מְכוּרִין לענין אכילת הפירות עַד שֶׁיָּמוּת, ולאחר מיתתו זוכה הבן גם בפירות הנכסים. מָכַר הַבֵּן, אֵין לַלּוֹקֵחַ בָּהֶן כְּלוּם לענין אכילת הפירות, עַד שֶׁיָּמוּת הָאָב.
באופן זה, שכתב האב לבנו את גוף הנכסים מהיום ואת הפירות לאחר מיתתו, הָאָב תּוֹלֵשׁ את הפירות וּמַאֲכִיל לְכָל מִי שֶׁיִּרְצֶה, כיון שהם שלו לגמרי, וּמַה שֶּׁהִנִּיחַ תָּלוּשׁ בשעת מיתתו, הֲרֵי הוּא שֶׁל כל היוֹרְשִׁין, כיון שהפירות התלושים אינם נחשבים חלק מגוף הנכסים הקנוי לאותו בן, אלא הם שייכים לגמרי לאב, וכשמת הורישם לכל יורשיו בשווה.
