בעי – הסתפק רבא, בבריא היאך – מה הדין בבריא שציוה שרק אחד מבניו יירשנו, וצדדי הספק הם בדעת רבי יוחנן בן ברוקא, שאמר שיכול אדם לצוות כן, האם כי קאמר רבי יוחנן בן ברוקא, היינו דוקא בשכיב מרע – באדם חולה הנוטה למות ומצווה מחמת מיתה, אבל בבריא המצווה כן, לא – אין דבריו מועילים. או דילמא – או שמא נאמר, לא שנא – אין שינוי וחילוק בין שכיב מרע לבין בריא, ובשניהם סובר רבי יוחנן בן ברוקא שיכול הוא לצוות שרק אחד מבניו יירשנו. ולא איפשיטא – ולא נפשט ספק זה של רבא, הילכך לא עבדינן בה עובדא בבריא – ולכן בבריא אין עושים מעשה, להוציא ממון משאר האחים מחמת ציווי האב שרק אחד מהבנים יירשנו.
אמר רב יהודה, אמר שמואל, אדם הכותב את כל נכסיו במתנה לבנו, אין אומרים שאכן אותו בן זכה בכל הנכסים, לא עשאו אלא אפוטרופוס – מפרשים את דבריו שהתכוון שאותו בן יהיה אפוטרופוס על כל הנכסים ויטפל בהם עבור שאר הבנים, אך באמת יהיו הנכסים שייכים לכל הבנים, כדיני ירושה. וכן הכותב את כל נכסיו במתנה לאשתו, מפרשים שלא עשאה אלא אפוטרופוס עבור יורשיו, ואין לה בנכסים אלו חלק ממש.
אומרת הגמרא, פשיטא – דין זה פשוט הוא, שאם כתב את כל הנכסים לבנו גדול, לא עשאו אלא אפוטרופוס, וכדברי שמואל. אך אם כתב כן לבנו קטן, ושאר האחים גדולים ממנו, ולא מסתבר שהאח הקטן יהיה אפוטרופוס על נכסי אחיו הגדולים, מאי – מה הדין, האם גם בזה נפרש את דבריו שהקטן יהיה אפוטרופוס, או שנאמר בודאי היתה כוונת האב למתנה ממש.
אמר רב חנילאי בר אידי, משמיה דשמואל, אפילו אם היה המקבל קטן המוטל בעריסה, ויש לו אחים גדולים, אין אומרים שכוונת האב היתה שאותו קטן יירש את הכל, אלא שאותו קטן, כשיגדל, יהיה אפוטרופוס על כל הנכסים עבור אחיו הגדולים.
ומפרשי רבנן, שדין זה הוא דוקא הכותב כל נכסיו לבנו, אבל אמר בעל פה יירשני בני, שפיר דאמי – מועילים דבריו כפשוטם, וירית ליה – ויורש אותו רק בן זה, ללא שאר אחים, כיון דקיימא לן – שמקובל בידינו שההלכה היא כרבי יוחנן בן ברוקא, שיכול אדם לצוות שרק אחד מבניו יירשנו.
