ואי קשיא לן – ואם יקשה לך על האמור כאן, שאם כתב האב את כל נכסיו לבנו, לא עשאו אלא אפוטרופוס, ועדיין הנכסים עצמם שייכים לכל היורשים בשוה, מההיא דאמרינן לקמן, אמר רב הונא, שכיב מרע שכתב כל נכסיו במתנה לאחר, אם אותו אחר ראוי ליורשו, נוטלן לנכסים אלו משום ירושה, ואם לאו – אם אינו ראוי ליורשו, נוטלן משום מתנה, ואמר ליה רב נחמן, גנבא גנובי למה לי – לשם מה לך 'לגנוב' את הדברים, והרי אלו הם דברי רבי יוחנן בן ברוקא, ואם כן, אי – אם אכן סבירא לך כרבי יוחנן בן ברוקא, אימא – אמור בפירוש הלכה כרבי יוחנן בן ברוקא, דשמעתיך כרבי יוחנן בן ברוקא אזלא – שהרי דבריך הם כשיטת רבי יוחנן בן ברוקא, ומסיים הרי"ף את קושייתו, דשמעת מינה – ומוכח לכאורה מדברי רב נחמן שם, דאמר רבי יוחנן בן ברוקא את דבריו אפילו בכתיבה נמי, אם כתב כן למי שראוי ליורשו, דבריו קיימין, שהרי רב הונא אמר לשון 'כתב', ועל זה אמר רב נחמן שאלו הם דברי רבי יוחנן בן ברוקא, ומוכח שאין אומרים שעשאו אפוטרופוס. מתרץ הרי"ף, אין זו קושיא, לפי שהדין ההוא שאמר רב הונא, היינו בשאר יורשין הראויים ליורשו, כגון בת בין הבנות במקום שאין בנים, ואח בין האחים במקום שאין בנים ואין בנות, אבל לגבי בן בין הבנים, אם נתן לו את כל נכסיו בכתיבה, מפרשים את דבריו שלא עשאו אלא אפוטרופוס, וכדקאמר שמואל. והא דרב הונא שאמר להלן שבכתיבה יורש את הכל, לא פליגא עליה – אינו חולק על דברי שמואל, ולא פליגא נמי – וגם אינו חולק אדרבי יוחנן בן ברוקא, אלא כל חדא וחדא קיימא באנפי נפשה – כל דין ודין קיים בפני עצמו, ולא פליגי אהדדי – ואינם חולקים זה על זה, וכפי שהתבאר.
ואי אמרת – ואם תשאל, באופן שכתב את כל נכסיו לבנו, מאי טעמא לא קני בכתיבה – מדוע אנו אומרים שאינו קונה בכתיבה זו את כל הנכסים, אלא אמרינן אפוטרופוס הוא דשווייה – אלא אנו אומרים שהיתה כוונתו רק למנותו אפוטופוס, וכולהו יורשים קני – וכל היורשים קונים את הנכסים בשוה. הא מילתא כבר אמרינן עלה בגמרא – דבר זה כבר התבאר בגמרא, דהלכתא בלא טעמא היא – שזו הלכה ללא טעם ברור, ולית לן אלא מאי דאמור רבנן – ולכן אין לנו בזה אלא מה שאמרו חכמים בפירוש [היינו בבן בין הבנים, ובכתיבה], ואין להוסיף וללמוד מזה דינים אחרים הדומים לדין זה.
כפי שהתבאר, אדם הכותב שכל נכסיו יהיו לאחד מבניו, מפרשים את כוונתו שעשאו אפוטרופוס על הנכסים, אך הנכסים עצמם ישארו בחזקת היורשים, וכן הדין באופן שכתב את הנכסים לאשתו. ואם כתב כן לאדם אחר, זכה אותו אחר בכל הנכסים לגמרי. הגמרא דנה עתה באופן שכתב את הנכסים לכמה בני אדם: פשיטא – דין זה פשוט הוא, אם כתב את כל נכסיו לבנו ואחר, אנו מפרשים את כוונתו שלאחר יהיו הנכסים במתנה, ואילו מה שנתן לבנו יהיה זה משום אפוטרופוס, ואינו זוכה בנכסים לעצמו. ואם נתן את הנכסים לאשתו ואחר, גם כן מפרשים כך, שלאחר במתנה, ואשתו אינה אלא אפוטרופיא. אמנם אם כתב את כל נכסיו לאשתו הארוסה, וכן אם כתב את כל נכסיו לאשתו הגרושה, דברי הכל קנו, כיון שדין זה הוא רק באשתו הנשואה, שאנו אומרים שאמנם לא רצה להוריש לה את כל הנכסים, אך רצה שינהגו בה היורשים כבוד לאחר מיתתו, ולכן כתב שיהיו הנכסים בחזקתה, והתכוון שתהיה אפוטרופסית עליהם, ומתוך כך יכבדוה היורשים, אבל באשתו הארוסה או בגרושתו, אינו חושש כל כך לכבודן, ולכן לא מסתבר לפרש שזו היתה כוונתו, אלא הרי הן ככל אדם זר, שמפרשים את כוונתו למתנה ממש.
