איבעיא להו – הסתפקו בני הישיבה, אשה אצל האחים – אדם שאין לו בנים ובנות, ואחיו עתידים ליורשו, וכתב את כל נכסיו במתנה לאשתו, ובת אצל הבנים – וכן מי שבניו עתידים ליורשו, וכתב את כל נכסיו במתנה לבתו, ואשה אצל בני הבעל – וכן אדם שיש לו בנים מאשה אחרת, וכתב את כל נכסיו לאשתו שאין לו בנים ממנה, מהו – מה הדין בכל האופנים הללו, האם אנו אומרים שהיתה כוונתו רק למנותה כאפוטרופסית על נכסיו, כדי שיכבדוה היורשים, או שבאופנים אלו אין כוונתו לכבדה, והרי היא ככל אדם זר, והרי זו מתנה גמורה של כל נכסיו.
אמר רב אבינא משמיה דרבא, בכולהו לא קנו – בכל האופנים הללו אין המתנה חלה, ואנו מפרשים שהיתה כוונתו למנותה כאפוטרופסית בלבד, לבר – חוץ מאשתו ארוסה ואשתו גרושה, שבהן אנו אומרים שבודאי לא היתה כוונתו למנותה כאפוטרופסית, כיון שאין דעתו קרובה אליה כל כך שירצה לכבדה, והרי זהו מתנה גמורה. ואילו רב עוירא משמיה דרבא אמר, בכולהו קנו – בכל האופנים הללו חלה המתנה לגמרי, והיינו באשה אצל אחים, ובבת אצל בנים, לבר – חוץ מאשה אצל בנים שלה, ואשה אצל בני הבעל, שאנו אומרים שלא התכוון לעשותה אלא אפוטרופסית.
פוסק הרי"ף, והלכתא כרבינא.
בעי – הסתפק רבא, בבריא היאך – מה הדין באדם בריא שציוה את כל נכסיו לאחד הבנים או לאשתו, האם גם בזה אנו אומרים שהיתה כוונתו שיהיו רק אפוטרופסים על הנכסים, או שזו מתנה גמורה. ומבאר רבא את צדדי הספק, בשכיב מרע הוא דניחא ליה דלישתמעון מיליה – האם רק בשכיב מרע אנו אומרים שרצונו שיכבדו את בנו או את אשתו לאחר מותו, ולכן עשאם אפוטרופסים, אבל בבריא אין שייכת סברא זו, דהא קאי הוא – שהרי הוא עדיין חי, ויכול הוא לצוות שיכבדום, או דילמא – או שמא נאמר, בבריא נמי ניחא ליה – גם כשהוא בריא וכותב להם את הנכסים, היינו כיון שנח לו בכך דלישתמעון מיליה מהשתא – שכבר מעתה יכבדו אותם וישמעו לדבריהם, מאחר וידעו שלאחר מיתתו יהיו אלו האפוטרופסים על נכסיו.
תא שמע – בא ושמע ראיה לספק זה ממה ששנינו בברייתא, הכותב את כל פירות נכסיו במתנה לאשתו, הרי זו גובה כתובתה מן הקרקע עצמה, שהרי הפירות כבר שייכים לה. ואם כתב לה את נכסיו במתנה למחצה ולשליש ולרביע, גובה כתובתה מן השאר – משאר הנכסים, שהשאיר הבעל לעצמו. כתב כל נכסיו לאשתו, ויצא עליו שטר חוב שהוא חייב ממון לאדם אחר, ורוצה אותו אדם לגבות מהאשה את הנכסים, שהרי חובו קדם למתנתו, ומלוה בשטר גובה מנכסים משועבדים [והיינו נכסים שביד לקוחות או מקבלי מתנה], ואמנם אם היתה האשה באה לגבות כתובתה היתה היא קודמת למלוה, אך עתה שהיא מחזיקה בנכסים בתורת מתנה, המלוה קודם למתנתה, רבי אליעזר אומר, ראוי לה, לטובתה, שתיקרע את שטר מתנתה, ותעמוד על כתובתה – ותוכל לגבות את כתובתה, ואין אומרים שבקבלת המתנה הזו ויתרה על כתובתה. וחכמים אומרים, תיקרע כתובתה, כלומר, כלפי נכסים אלו נחשבת כתובתה כקרועה, ואינה יכולה לגבות ממנה, כיון שתמורת קבלת נכסים אלו במתנה ויתרה על זכות שעבוד כתובתה בהם [אך אם יהיו לבעל נכסים אחרים, תוכל לגבות מהם, כיון שעל שעבוד הכתובה עצמה לא מחלה, ותעמוד על מתנתה – תחזיק בנכסים בתורת מתנה, אם תוכל, אמנם אינה יכולה להחזיק בהם, כיון שהבעל חוב של הבעל גובה מהם את חובו, ולכן נמצאת קרחת מכאן ומכאן, כי הפסידה גם את המתנה עצמה וגם את האפשרות לגבות מנכסים אלו את כתובתה. אמר רבי יהודה הנחתום, מעשה ואירע הדבר בבת אחותי, שהיתה לי לכלה – אשת בני, ואמרו חכמים, תיקרע כתובתה ותעמוד על מתנתה, ונמצאת קרחת מכאן ומכאן, ומדייקת הגמרא מהברייתא, טעמא – הטעם שאין הנכסים נשארים בחזקתה הוא רק כיון דיצא עליו שטר חוב, הא – אבל אם לא יצא עליו שטר חוב, קניא – קנתה וזכתה בנכסים שקיבלה במתנה מבעלה, ובמאי – ויש לברר באיזה אופן מדובר, אילימא – אם תאמר שמדובר בשכיב מרע, והא אמרת שהכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופיא, ולא זכתה בהם כלל. אלא לאו – ודאי מדובר בבריא, ויש לפשוט מכאן את ספיקו של רבא, שבבריא אין אומרים שהתכוון לעשותה אפוטרופא, אלא זכתה בנכסים לגמרי.
דוחה הגמרא את הראיה, לעולם מדובר בשכיב מרע, (וה"ה דלא יצא עליו שט"ח דלית לה גוף נכסים ולא הפסידה בע"ח אלא לעוקרה מהיות אפוטרופיא) ורב עוירא מוקים לה – מעמיד את דברי הברייתא בכולהו – בכל אשה המקבלת מתנה, לבר – חוץ מאשה אצל הבנים ואשה אצל בני הבעל, שרק בשתיהן אנו אומרים שעשאה אפוטרופא. ורבינא מוקים לה באשתו [ארוסה ואשתו] גרושה, שבשתיהן אומרים שזו מתנה גמורה, וכפי שהתבאר לעיל.
ולא איפשיטא בעיין – ולא נפשט ספק זה, בדינו של בריא הנותן כל נכסיו לאשתו, ולקולא עבדינן – ונוהגים בזה לקולא, שלא להוציא את הממון מהיורשים המוחזקים בו, ולא עשאה אלא אפוטרופיא.
