אמר רב יוסף בר מניומי, אמר רב נחמן, כך היא ההלכה, לגבי מי שכתב כל נכסיו לאשתו ויצא עליו שטר חוב, תיקרע כתובתה, ותעמוד על מתנתה, ונמצאת קרחת מכאן ומכאן, וכדעת חכמים בברייתא, מאי טעמא – ומה הטעם לכך, אומדן דעתא הוא – כך אמדו חכמים את דעתה של האשה, דניחא לה דליפוק עלה קלא דכתבינהו לה לכולהו ניכסיה אפילו חד יומא – כיון שנח לה שיצא עליה קול שהיא חשובה בעיני בעלה עד כדי כך שכתב לה את כל נכסיו במתנה, ואפילו שנכסים אלו יהיו שלה רק ליום אחד, שהרי מיד לאחר מכן יגבו ממנה בעלי חובותיו את כל הנכסים, ואפילו את כתובת עצמה לא תוכל לגבות, דאמרי איניש – כיון שכך הוא המשל שדרך בני אדם לומר בזה, נהוי חד יומא במנא יקרא וליתבר – חשיבות היא לאדם שישתמש אפילו יום אחד בכלי יקר, ואפילו שלמחרת ישבר אותו הכלי.
ומוכיחה הגמרא שהולכים בענינים אלו אחרי אומדן דעת בני אדם, ותניא – והרי כך שנינו בברייתא, הרי שהלך בנו למדינת הים, ושמע שמועה שמת בנו, ועמד [וכתב] כל נכסיו לאחר, ואחר כך בא בנו ממדינת הים, והתברר שהשמועה שמת הבן היתה שמועת שקר, מתנתו שנתן לאותו אחר מתנה, ואינו יכול לחזור בו ממנה. רבי שמעון בן מנסיא חולק ואומר, אין מתנתו מתנה, שהרי אילו היה יודע שבנו קיים, בודאי לא היה כותבן במתנה לאדם אחר. ואמר רב נחמן, הלכה כרבי שמעון בן מנסיא, אלמא – ומוכח מכך דאזלינן בתר אומדן דעתא, ואף כאן יש ללכת אחר אומדן דעת האשה, שנח לה שתחול מתנת בעלה, אפילו שלא תוכל ליהנות ממנה, וכן הלכה.
תנן התם – שנינו במשנה במסכת פאה (פ"ג מ"ז), הכותב נכסיו לבניו, וכתב לאשתו קרקע כל שהוא, איבדה כתובתה. תמהה הגמרא, וכי משום דכתב לאשתו קרקע כל שהוא איבדה כתובתה, ומדוע לא תוכל לגבות את הכתובה מהבנים. אמר רב, משנתנו עוסקת במזכה להן על ידיה – באופן שהאב מזכה את הנכסים לבניו על ידי האשה עצמה, העושה את הקנין עבורם, והסכמתה להקנות להם את הנכסים מוכיחה שהתרצתה שיהיו הנכסים שלהם ולא תגבה מהם את כתובתה, תמורת אותה קרקע כל שהיא שהקנה לה בעלה. ושמואל אמר, אין צורך שהיה עצמה תעשה את הקנין, אלא מדובר במשנה במחלק לפניה, והיא שותקת, ומכך לא מחתה ואמרה שישאיר נכסים לגביית כתובתה, מוכח שמחלה על שעבוד כתובתה מנכסים אלו. רבי יוסי ברבי חנינא אומר, משנתנו עוסקת באומר לה בפירוש 'טלי קרקע זה בכתובתך', וכיון שהסכימה לכך בשתיקתה, הפסידה את הכתובה עצמה. ומוסיפה הגמרא ואומרת, ולדברי שלשתם, מקולי כתובה שנו כאן – זו קולא שהקילו חכמים בשעבוד הכתובה, כי בסתם בעל חוב אין סברות אלו מועילות לומר שאיבד את חובו.
אמר ליה רבא לרב נחמן, הרי מצאנו שלש שיטות בביאור המשנה, הא רב, והא שמואל, והא רבי יוסי ברבי חנינא, מר כמאן סבירא ליה – כדעת מי סובר מר. אמר ליה רב נחמן, שאני אומר כדעת שמואל, דכיון שעשאה שותף בין הבנים, שנתן לה חלק ביניהם, אף שלא הקנה על ידה, ולא הקנה בפניה, ולא אמרה לה שתיטול קרקע זו בכתובתה, מכל מקום איבדה כתובתה, כיון שבכך שעשאה כשותף הנוטל חלק בין בניו, הרי זה סימן שמחלה על כתובתה, ודוקא דהיא שותקת כשחילק את הנכסים בדרך זו, ואף שלא עשה את הקנין בפניה אלא רק כתב כן והיא שתקה, וכשמואל, ששתיקתה מועילה, וכל שכן הנך – כל שכן באופן של רב, שהקנה על ידה, או באופן של רבי יוסי ברבי חנינא, שאמר לה בפירוש שתיטול קרקע זו בכתובתה, שבאופנים אלו ודאי הפסידה כתובתה.
