תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, שְׁכִיב מְרַע שֶׁאָמַר, 'תְּנוּ מָאתַיִם זוּז לִפְלוֹנִי בְּנִי בְּכוֹרִי כָּרָאוּי לוֹ', כיון שלשון 'כראוי לו' היא לשון יתירה, מפרשים את כוונתו שמאתים זוז אלו ראויים לו מצד אחר, ולא מצד חלק ירושתו, ולכן נוֹטְלָן לאותם מאתים זוז, וְנוֹטֵל גם את חלק בְּכוֹרָתוֹ, וְאִם אָמַר 'תנו מאתים זוז לפלוני בני בכורי בִּבְכוֹרָתוֹ', הרי משמעות דבריו היא שמאתים זוז אלו יהיו במקום חלק בכורתו, ויָדוֹ של אותו בכור עַל הָעֶלְיוֹנָה, אם רָצָה חֵלֶק בְּכוֹרָה ולא מאתים זוז, נוֹטֵל את חלק בכורתו, ואם רָצָה מָאתַיִם זוּז ולא את חלק בכורתו, נוֹטֵל את אותם מאתים זוז.
וּשְׁכִיב מְרַע שֶׁאָמַר 'תְּנוּ מָאתַיִם זוּז לִפְלוֹנִית אִשְׁתִּי כָּרָאוּי לָהּ', אין כוונתו שתיטול אותם במקום כתובתה, ולכן נוֹטַלְתָּן לאותם מאתים זוז, וְנוֹטֶלֶת גם את דמי כְּתוּבָּתָהּ. ואם אמר 'תנו מאתים זוז לפלונית אשתי בִּכְתוּבָּתָהּ', יָדָהּ עַל הָעֶלְיוֹנָה, אם רָצָת, נוֹטַלְתָּן לאותם מאתים זוז ואינה נוטלת כתובתה, ואם רָצָת, נוֹטֶלֶת את דמי כְּתוּבָּתָהּ ואינה נוטלת מאתים זוז.
וּשְׁכִיב מְרַע שֶׁאָמַר 'תְּנוּ מָאתַיִם זוּז לִפְלוֹנִי בַּעַל חוֹבִי כָּרָאוּי לוֹ', נוֹטְלָן וְנוֹטֵל גם את דמי חוֹבוֹ. ואם אמר 'תנו מאתים זוז לפלוני בעל חובי בְּחוֹבוֹ', אֵין לוֹ אֶלָּא חוֹבוֹ.
תמהה הגמרא, וכי מִשּׁוּם דְּאָמַר 'כָּרָאוּי לוֹ' נוֹטְלָן וְנוֹטֵל גם את חוֹבוֹ, וְדִילְמָא – והרי יתכן שכוונתו היתה 'כָּרָאוּי לוֹ בְּחוֹבוֹ' קָאָמַר, ולא יותר מחובו.
מתרצת הגמרא, אָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר לִי הוּנָא, הָא מַנִּי – ברייתא זו כדברי רַבִּי עֲקִיבָא הִיא, דְּדָיֵּיק לִישְּׁנָא יְתֵירָא – שסובר שיש לדייק לשון יתירה בדברי בני אדם, דִּתְּנַן – שהרי כך שנינו במשנה, לגבי המוכר בית לחבירו, שלא מכר בכללו לֹא אֶת הַבּוֹר, וְלֹא אֶת הַדּוּת [-בנין של אבנים שעל גבי קרקע, כמין בור], אַף עַל פִּי שֶׁכָּתַב לוֹ בשטר המכירה שהוא מוכר לו עוּמְקָא וְרוּמָא – את הקרקע עד עומק התהום ועד רום השמים, מכל מקום אין דברים אלו בכלל המכירה, וְצָרִיךְ לִיקַּח לוֹ דֶּרֶךְ – וצריך המוכר לקנות מהקונה קרקע כדי שיוכל לעבור דרכה אל הבור והדות ששייר לעצמו, כיון שמכר את הקרקע כולה, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא, כיון שהוא סובר שהמוכר מוכר בעין יפה, ואינו משאיר לעצמו כלום מהקרקע. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין צָרִיךְ לִיקַּח לוֹ דֶּרֶךְ, כיון שכשם ששייר לעצמו את הבור והדות כך שייר לעצמו דרך ללכת בה אליהם, כיון שהמוכר מוכר בעין רעה, ואינו נותן לקונה את כל הקרקע בכלל המכירה. וּמוֹדֶה רַבִּי עֲקִיבָא לחכמים, בִּזְמַן שֶׁאָמַר לוֹ בפירוש 'חוּץ מֵאֵילוּ', שזו לשון מיותרת, שהרי בין כך אין אלו בכלל המכירה, שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לִיקַּח לוֹ דֶּרֶךְ, כיון שמפרשים שהתכוון באמירה זו לשייר לעצמו גם דרך. אַלְמָא – ומוכח מדברי רבי עקיבא, שהוא סובר דכֵּיוָן דְּלֹא צָרִיךְ לומר תוספת לשון זו, וְקָאָמַר – והוסיף לאומרה, לְטַפּוּיֵי מִילְּתָא קָא אָתֵי – היתה כוונתו להוסיף דבר נוסף על הדברים האמורים בפירוש בשטר, הָכָא נַמֵּי – ואף כאן, לגבי האומר שיטול בעל חובו מאתים זוז כראוי לו, כֵּיוָן דְּלֹא צָרִיךְ לומר 'כראוי לו', וְקָאָמַר תוספת לשון זו, לְטַפּוּיֵי מִילְּתָא קָא אָתֵי – בא להוסיף בדבריו, שיטול ממון זה מלבד החוב שהוא חייב לו. וְכֵן הִלְכְתָא – וכך היא ההלכה.
