תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, שְׁכִיב מְרַע – חולה הנוטה למות, שֶׁאָמַר, מָנֶה יֵשׁ לִי אֵצֶל פְּלוֹנִי, כלומר, פלוני חייב לי מנה, הָעֵדִים השומעים זאת כּוֹתְבִין את דבריו, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מַכִּירִין – אינם יודעים האם דבריו נכונים או לא, והטעם לכך, לְפִיכָּךְ, כְּשֶׁהוּא גּוֹבֶה – אם יורשו של השכיב מרע רוצה לגבות את אותו מנה מאותו פלוני, על ידי השטר שבידו, צָרִיךְ הוא לְהָבִיא רְאָיָה שאכן היה אותו פלוני חייב מנה לשכיב מרע, ואין סומכים על מה שאמר השכיב מרע עצמו לפני מותו, ולא על מה שכתבו העדים בשמו, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין העדים כּוֹתְבִין את דברי השכיב מרע בשטר, אֶלָּא אִם כֵּן מַכִּירִין הם בעצמם שהאמת כדבריו, ואותו פלוני חייב לו מנה, לְפִיכָּךְ, כְּשֶׁהוּא גּוֹבֶה – אם בא יורשו של השכיב מרע לגבות את המנה מאותו פלוני, אֵין צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה לדבריו, שהרי מכך שכתבו העדים שטר זה מוכח שביררו את הדבר ונודע להם בבירור שאכן אותו פלוני היה חייב לו מנה, שאם לא כן לא היו כותבים את השטר.
אָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר לִי הוּנָא, תָּנָא – שנינו מחלוקת זו בברייתא, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אֵין כּוֹתְבִין על פי דברי השכיב מרע, אם אין העדים יודעים שהדבר אמת, [וַחֲכָמִים אוֹמְרִים כּוֹתְבִין], כיון שאין גובים על פי עדות זו שבשטר, וְאַף רַבִּי מֵאִיר לֹא אָמַר שאין כותבים משום שהוא סובר שניתן לגבות על פי דברי השכיב מרע לבדו, ללא ראיה חיצונית, אֶלָּא אמר כן מִשּׁוּם שהוא סובר שחוששים לבֵּית דִּין טוֹעִין, שיבואו לגבות על פי שטר זה, אף שלפי הדין אין גובים בו.
אָמַר רַב דִּימִי מִנְּהַרְדְּעָא, הִלְכְתָא, אֵין חוֹשְׁשִׁין לְבֵית דִּין טוֹעִין.
תמהה הגמרא, וּמַאי שְׁנָא מִדְּרָבָא – במה שונה דין זה מדינו של רבא, דְּאָמַר, אֵין בית דין חוֹלְצִין – מסדרים חליצה לאשה שמת בעלה ללא בנים, אֶלָּא אִם כֵּן מַכִּירִין הדיינים שזהו היבם, אחי המת, וְאֵין מְמָאַנִין – אין מקבלים את מיאונה של קטנה יתומה שהשיאוה אימה ואחיה, שנישואין אלו מועילים מדרבנן, ואם ממאנת הקטנה בבעלה, הרי היא יוצאת בלא גט, אֶלָּא אִם כֵּן מַכִּירִין בבירור את פרטי הענין, שאכן שייך בזה מיאון, לְפִיכָּךְ, אם אירע שלא יכלו הדיינים לכתוב לה גט חליצה או גט מיאון שיהיה לה לראיה, העדים שראו את המעשה כּוֹתְבִין גֵּט חֲלִיצָה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין העדים מַכִּירִין, וְכוֹתְבִין העדים גֵּט מֵיאוּן, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מַכִּירִין את האמת שבדברים, כיון שיש לעדים לסמוך על כך שהדיינים לא היו עורכים את החליצה או את המיאון, אם לא שידעו בבירור שהדברים אמיתיים, וממילא יכולים העדים לסמוך על כך ולכתוב בעצמם שטר חליצה או מיאון, וכשתגיע עם שטר זה לבית דין אחר, יכתבו לה שטר חליצה או שטר מיאון כדין, מַאי טַעְמָא – ומה הטעם לכך שאין ממאנים ואין חולצים אלא אם כן מכירים, ומדוע לא נאמר שיערכו חליצה או מיאון אף כשאין מכירים, ויסמכו על כך שכאשר יבוא הדבר לפני בית דין אחר, יבררו בעצמם את אמיתות הפרטים, הרי ודאי זהו כיון דחַיְישִׁינָן לְבֵית דִּין טוֹעִין, שמא יסמכו על הכתב הראשון שיצא מתחת יד בית דין, להתיר את האשה מבלי לברר את אמיתות הפרטים, ואם כן מדוע לגבי כתיבת דברי השכיב מרע אנו חוששים לבית דין טועים.
מתרצת הגמרא, בֵּי דִּינָא בָּתַר בֵּי דִּינָא לֹא דָּיְיקֵי – אין בית דין בודק ומדקדק אחרי דברי בית דין חבירו, ולכן אם יראו בבית דין שבית דין אחר עשה חליצה או מיאון, יסמכו עליהם ללא בדיקה, ותצא מכך תקלה, ולכן אין חולצים ואין ממאנים אלא אם כן יודעים בבירור שהדבר אמת. אבל בית דין בָּתַר עֵדִים – אחר דברי העדים, דָּיְיקֵי – מבררים הם האם הדבר נכון, וממילא אף אם יכתבו העדים את עדותם על דברי השכיב מרע בשטר, אין חשש שיסמכו על כך הדיינים ללא בדיקה ובירור.
