משנה
אחד מתנאי הכתובה שמתחייב הבעל לאשתו הוא שאם ימות ויניח בנים ובנות, אף שהבנים יורשים את נכסיו, הבנות יהיו ניזונות מנכסיו עד שיינשאו או יתבגרו. משנתנו עוסקת באופנים שונים של קיום התחייבות זו:
מִי שֶׁמֵּת, וְהִנִּיחַ בָּנִים וּבָנוֹת, בִּזְמַן שֶׁהַנְּכָסִים מְרֻבִּין, ובגמרא יבואר מהו שיעור 'נכסים מרובים', אזי הַבָּנִים יִירְשׁוּ את עיקר הנכסים, וְהַבָּנוֹת יִזּוֹנוּ מאותם נכסים. אך אם השאיר רק נְכָסִים מֻעָטִין, הַבָּנוֹת יִזּוֹנוּ מאותם נכסים מועטים, וְהַבָּנִים יִשְׁאֲלוּ עַל הַפְּתָחִים. אַדְמוֹן אוֹמֵר, הרי מעיקר הדין הבנים יורשים, ותנאי הכתובה רק נותן זכות לבנות לקבל מזונות מאותה ירושה, אך אין סברא לומר שעתה יהא כח הבנות עדיף מכח הבנים, שהרי יכול הבן לומר, וכי בִּשְׁבִיל שֶׁאֲנִי זָכָר, וראוי לירש מן התורה, הִפְסַדְתִּי יותר מן הבנות, אלא הבנים והבנות ניזונים יחד מהירושה. אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל, רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אַדְמוֹן. [אמנם תנא קמא סובר שרק הבנות ניזונות, כיון שתנאי הכתובה הוא חיוב ושעבוד שחל על נכסי האדם לפני נישואיו, וחלק זה של הנכסים הופקע מירושת הבנים, ולכן אינם יורשים וגם אינם ניזונים מהנכסים, אלא הבנות לבדן ניזונות מהנכסים].
גמרא
פוסקת הגמרא את ההלכה במחלוקת שהובאה במשנתנו: וְלֵית הִילְכְתָא כְּאַדְמוֹן – אין הלכה כדברי אדמון, אלא כדברי חכמים, שאם יש נכסים מועטים, הבנות יזונו מהנכסים, והבנים ישאלו על הפתחים. וְאַף עַל גַב דְּגָרְסִינַן בְּפֶרֶק שְׁנֵי דַּיָּינֵי גְּזֵלוֹת (כתובות קט.) אָמַר רַב יִצְחָק מִשְּׁמָא דְּחִזְקִיָה, כָּל מָקוֹם שֶׁאָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל 'רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אַדְמוֹן' הֲלָכָה כְּמוֹתוֹ – כאדמון, והרי גם במשנתנו אמר רבן גמליאל שרואה הוא את דברי אדמון, והיה ראוי לפסוק הלכה כדבריו, מכל מקום בְּהָא – במחלוקת שבמשנתנו לֵית הִילְכְתָא כְּוָתֵיהּ – אין הלכה כאדמון, כיון דְּסוּגְיָא דִּשְׁמַעְתָּא כְּתַנָּא קַמָּא סַלְקָא – מסוגיית הגמרא מוכח שנקטה שהלכה כתנא קמא.
שנינו במשנה, 'בזמן שהנכסים מרובים, הבנים יירשו והבנות יזונו'. מבררת הגמרא, וְכַמָּה הוא השיעור שבו נחשבים הנכסים ל'מְרוּבִּין'. ומבארת, אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, כָּל שיש בנכסים שיעור שֶׁיִּזּוֹנוּ מֵהֶם אֵילוּ וְאֵילוּ – הבנים והבנות עַד שֶׁיִּבְגְּרוּ הבנות. אִיתְּמַר נַמֵּי – וכך נאמר גם בשם אמוראים נוספים, כִּי אֲתָא [-כאשר בא] רַבִּין מארץ ישראל לבבל, אָמַר בשם רַבִּי יוֹחָנָן, וְאָמְרִי לָהּ – ויש אומרים שאָמַר כן רַבָּה בַּר בַּר חָנָה, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, כָּל שיש בנכסים כדי שֶׁיִּזּוֹנוּ מֵהֶם אֵילוּ וְאֵילוּ [-הבנים והבנות] עַד שֶׁיִּבְגְּרוּ הבנות, הֵן הֵן המכונים נכסים מְרוּבִּין, וְאִינָךְ – ובאופן אחר, שאין בנכסים שיעור גדול כל כך, הֵן הֵן המכונים נכסים מוּעָטִין.
