כפי שהתבאר לעיל, אם אין בנכסי האב די כדי לזון את הבנים והבנות עד שיבגרו, הרי אלו נכסים מועטים. מבררת הגמרא, וְאִי לֵיכָּא – ואם אכן אין בנכסים לְאֵילוּ וּלְאֵילוּ עַד שֶׁיִּבְגְּרוּ, מַאי – מה עושים בנכסים, והרי לא מסתבר שהבנות יטלו יותר מכדי צורך מזונותיהן, והבנים לא יירשו כלום. מבארת הגמרא, אָמַר רַבָּה, באופן כזה מוֹצִיאִין לָהֶן מְזוֹנוֹת לַבָּנוֹת בשיעור שהן זקוקות לו כדי להתפרנס עַד שֶׁיִּבְגְּרוּ, וְהַשְּׁאָר ניתן לַבָּנִים, בתורת ירושה.
מוסיף הרי"ף, וְהַנֵּי מִילֵּי – ודין זה הוא רק בִּמְקַרְקְעֵי – באופן שהשאיר האב קרקעות, שתקנת חכמים היא שיהיו הבנות ניזונות מהקרקעות שהשאיר האב, אֲבָל בְּמִטַּלְטְלֵי – אם הוריש האב מטלטלין בלבד, כֵּיוָן דִּבְתַקַּנְתָּא דְּבַתְרָאֵי הוּא דְמִיתַּזְנֵי – כיון שהדין שבנות ניזונות גם ממטלטלין שהשאיר האב הוא דין של החכמים המאוחרים יותר, שהרי תקנת הגאונים היא זו, אַף עַל גַב דְּמוּעָטִין נִינְהוּ – הגם שהם נכסים מועטים, מכל מקום נִיזּוֹנִין מֵהֶן אֵילוּ וְאֵילוּ – הבנים והבנות יחד, כיון דְּלֹא תַקִּינוּ לְהוּ רַבָּנָן אֶלָּא לְמֶהֱוֵי כְּבָנִים – לא היתה תקנת הגאונים בענין זה אלא להשוות את הבנות לבנים [כי מעיקר הדין היה ראוי שהבנים יירשו את המטלטלין, והבנות לא יקבלו מזונות כלל מנכסים אלו, ותיקנו הגאונים שתהיינה הבנות שוות לבנים, ויקבלו מזונותיהן מהמטלטלין], אֲבָל לְמֶהֱוֵי יָתֵיר מִבָּנִים – אך שתהיינה הבנות עדיפות מהבנים, וּלְמִשְׁקַל הַכֹּל – ושתיטולנה את כל המטלטלין לצורך מזונותיהן, והבנים לא יקבלו מאומה, לֹא. וְהָכֵי שָׁדַר גָּאוֹן – וכך שלח רב האי גאון בענין זה, כִּדְכָתְבִינַן.
הגמרא מביאה עתה מספר נידונים בענין זה: פְּשִׁיטָא – דין זה פשוט הוא, שאם בשעת מיתת האב היו הנכסים מְרוּבִּין, שאז הדין הוא שהבנים יורשים את הנכסים, והבנות ניזונות מהם, וְנִתְמַעֲטוּ לאחר מכן, ועתה אין בהם די למזונות הבנים והבנות, כְּבָר זָכוּ בָּהֶם יוֹרְשִׁין בשעת מיתת האב, ואינם מפסידים עתה את זכותם, אלא שמים את הנכסים ומשערים כמה היו הבנים ראויים לירש, וכמה היו הבנות ראויות לקבל עבור מזונותיהן, ושניהם מפסידים בשוה, כל אחד לפי חלקו. אך יש להסתפק באופן שהיו הנכסים מוּעָטִין בתחילה, באופן שהיה הדין שהבנות יזונו והבנים יחזרו על הפתחים, וְנִתְרַבּוּ הנכסים לאחר מכן, מַאי – מה הדין, האם כיון שמעיקר הדין הבנים יורשים, הרי נחשב הדבר שהתרבו הנכסים ברשותם, וחוזר הדין להיות כבכל מקום שהניח האב נכסים מרובים, שהבנים יורשים והבנות ניזונות, או שכיון שבשעת מיתת האב היו אלו נכסים מועטים, הרי זה כאילו הסתלקו הבנים מהירושה לגמרי, וזכו בה הבנות לבדן, ועתה השביחו הנכסים ברשותן.
פושטת הגמרא את הספק, תָּא שְׁמַע – בא ושמע ראיה לספק זה מדברי רבי יוחנן, דְּאָמַר רַבִּי אַמִּי, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, יְתוֹמִים שֶׁקָּדְמוּ וּמָכְרוּ בִּנְכָסִים מוּעָטִין, כלומר, באופן שהשאיר האב נכסים מועטים, שהדין הוא שהבנות ניזונות מנכסים אלו והבנים יחזרו על הפתחים, ועברו הבנים ומכרו את הנכסים שלא כדין, אף על פי כן מַה שֶּׁמָּכְרוּ מָכְרוּ – חלה מכירתם, הרי מוכח שאף בזמן שיש נכסים מועטים אין הבנים מסולקים לגמרי מהירושה, שהרי אם היו מסולקים לא היתה מכירתם מועילה כלל, אלא נחשב הדבר כאילו אף על פי שהנכסים שלהם מחויבים הם להעמידם לטובת המזונות של הבנות, וממילא פשוט הדבר שאם התרבו הנכסים, התרבו ברשות היורשים, ונעשה הדין כבכל נכסים מרובים, שהבנים יורשים, והבנות ניזונות.
