אִיבַּעְיָא לְהוּ – הסתפקו בני הישיבה, שְׁכִיב מְרַע שֶׁהוֹדָה על ממון שברשותו שהוא שייך לאדם אחר, מַהוּ, האם הוא נאמן בהודאה זו, ואנו נותנים את הממון לאותו אדם, ואינו יכול לחזור בו בין אם הבריא ובין אם מת, או שמא אנו חוששים שהיתה כוונתו בהודאה זו שלא יחשבו בני אדם שבנין עשירים, ולכן אמר שאין הנכסים שייכים לו, אך אין זו הודאה אמיתית, ואינה מועילה.
מביאה הגמרא ראיה לנידון זה, תָּא שְׁמַע – בא ושמע ראיה לשאלה זו ממעשה שהיה, דְּגר ששמו אִיסּוּר, והיה שכיב מרע, הֲווּ לֵיהּ תְּרֵיסָר אַלְפֵי זוּזֵי בֵּי רָבָא – היו לו שנים עשר אלף זוז מופקדים אצל רבא, רַב מָרֵי בְּרֵיהּ – והיה לאותו גר בן ששמו רב מרי, הוֹרָתוֹ שֶׁלֹּא בִּקְדֻשָּׁה – קודם שהתגייר, וְלֵידָתוֹ בִּקְדֻשָּׁה הֲוָה – ואילו לידתו היתה לאחר שנתגייר, ובאופן זה אין הבן מתייחס אחרי אביו כלל, ואינו יורשו, וכיון שלא היו לו גם יורשים אחרים, היה דינו ככל גר שמת ללא יורשים, שנכסיו מופקרים לאחר מותו, והיה רבא יכול לזכות בממון זה, אמנם איסור עצמו רצה להקנות את המעות לבנו, רב מרי, וּבֵי רַב הֲוָה – ובאותו זמן היה רב מרי בבית המדרש [ומתוך כך שמע את הדברים דלהלן]. אָמַר רָבָא, הֵיכִי קָנֵי לְהוּ רַב מָרֵי לְהַנֵּי זוּזֵי – כיצד יוכל רב מרי לקנות את המעות הללו שבידי, השייכים לאיסור, אִי בִּירֻשָּׁה, לָאו בַּר יְרֻשָּׁה הוּא – הרי אינו יורש את אביו, מאחר והיתה הורתו קודם שהתגייר. וְאִי בְּמַתָּנָה, שיתננה במתנת שכיב מרע שאינה צריכה קנין, הרי מַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע, כִּירֻשָּׁה שַׁוְּיוּהָ רַבָּנָן – עשאוה חכמים שתהיה כירושה, ולכן, כָּל הֵיכָא דְּאִיתֵיהּ בִּירֻשָּׁה אִיתֵיהּ בְּמַתָּנָה – רק מי שראוי להוריש את ממונו לאחרים, יכול גם לתת את הממון הזה במתנת שכיב מרע, וְכָל הֵיכָא דְּלֵיתֵיהּ בִּירֻשָּׁה לֵיתֵיהּ בְּמַתָּנָה – אך מי שאינו יכול להוריש, וכמו איסור זה שאין לו יורשים, אינו יכול לתת את הממון במתנה [ולהלן יבואר שכלל זה נאמר רק כשנותן את המתנה למי שנראה כראוי ליורשו, כמו באופן זה שרצה איסור להקנות את המעות לרב מרי בנו, ואילו לפי הדין אינו יורשו]. וְאִי בִּמְשִׁיכָה – ואם ירצה להקנותו במשיכה, שזהו קנין המועיל במטלטלין, הרי לֵיתִינְהוּ גַּבֵּיהּ – אין המעות אצלו, אלא ברשותי, ואין לו דרך למושכם. וְאִי ירצה להקנותם בַּחֲלִיפִין, והרי בקנין חליפין אין צורך למשוך את החפץ הנקנה אלא די במשיכת החפץ המוחלף [וכגון המחליף פרה בחמור, משעה שמשך בעל הפרה את החמור, זוכה בעל החמור בפרה אפילו שלא עשה בה מעשה קנין, ואף כאן היה איסור יכול ליטול מרב מרי חפץ מסוים ולהקנות תמורתו את הממון שברשות רבא, ועל ידי משיכת החפץ היה רב מרי קונה את המעות], הרי אֵין מַטְבֵּעַ נִקְנֶה בַּחֲלִיפִין. וְאִי יקנה לו את המעות הללו אַגַּב אַרְעָא – בקנין של מטלטלין אגב קרקע, שבאופן שמקנה האדם לחבירו קרקע ומטלטלין, הרי משעה שעשה את הקנין בקרקע, קנה הלה גם את המטלטלין אף שלא עשה בהם מעשה קנין, הרי יודע אני דלֵית לֵיהּ אַרְעָא – שאין לו שום קרקע שיוכל להקנותה לרב מרי. וְאִי ירצה להקנות את המעות לרב מרי בְּמַעֲמַד שְׁלָשְׁתָּן, והיינו באופן שבעל המעות, השומר, ומקבל המעות נמצאים יחד, שאז אין צורך בקנין ממש, אלא די בכך שבעל המעות יאמר לשומר שיתן את המעות למקבל, אִי שָׁלַח לִי – אם ישלח איסור לקרוא לי, כדי שנהיה שלשתינו יחד, לֹא אֲתֵינָא לְגַבֵּיהּ – לא אבוא אליו, ולא יוכל להקנות את המעות לרב מרי.
מַתְקִיף לָהּ – הקשה לרבא רַב אִיקָא בְּרֵיהּ דְּרַב אַמִּי, אַמַּאי לֹא – מדוע לא יוכל איסור להקנות את המעות לרב מרי, וְלוֹדֵי אִיסּוּר דְּהָלִין זוּזֵי דְּרַב מָרֵי נִינְהוּ – והרי יכול איסור להודות שמעות אלו שייכים לרב מרי, וְלִיקְנִינְהוּ בְּאוֹדֵיתָא – ויקנה רב מרי את המעות בקנין של 'הודאה', כלומר, כיון שהודאת בעל דין כמאה עדים היא, ממילא אם יודה רב מרי שהמעות הללו היו שייכים לרב מרי קודם שהפקידם ביד רבא, מועילה הודאתו, וחייב רבא לתת את המעות לרב מרי. אַדְהָכִי – בינתיים, לאחר ששמע רב מרי עצמו את הדברים, הלך ואמר זאת לאביו, איסור (שטמ"ק), ומתוך כך נָפֵק אוֹדֵיתָא מִבֵּי אִיסּוּר – יצאה 'הודאה' מביתו של איסור, והיינו שעשה איסור את עצתו של רב איקא, והודה שאותם מעות שביד רבא, היו שייכים לרב מרי. אִיקְפַּד – הקפיד על כך רָבָא, אָמַר, קָא מְגַמְּרֵי טַעֲנָתָא לְאִינְשֵׁי וּמַפְסְדִי לִי – מלמדים אתם טענות לאיסור, כיצד יוכל להקנות את המעות לרב מרי, ובכך מפסידים לי, שהרי אם לא היה איסור מקנה את המעות לרב מרי, היה רבא זוכה בהם לאחר מיתת איסור.
