מסכת בבא בתרא, פרק ט, שיעור 282

כפי שהתבאר לעיל, אמר רבא שאיסור הגר אינו יכול להקנות את הממון שביד רבא לבנו רב מרי במתנת שכיב מרע, כיון שאינו יכול ליורשו. ומבאר הרי"ף, פֵּרוּשׁ, הָא דְּאָמַר רָבָא שמַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע כִּירֻשָּׁה שַׁוְּיוּהָ רַבָּנָן – עשאוה חכמים כירושה, ולכן כָּל הֵיכָא דְּאִיתֵיהּ בִּירֻשָּׁה אִיתֵיהּ בְּמַתָּנָה – בכל מקום ששייכת ירושה, יכול גם לתת אותה במתנה, וְכָל הֵיכָא דְּלֵיתֵיהּ בִּירֻשָּׁה לֵיתֵיהּ בְּמַתָּנָה – אך בכל מקום שאין שייכת ירושה, אינו יכול ליתן במתנה, בְּמַתְּנַת יוֹרֵשׁ בִּלְחוֹד הוּא דְּקָא אָמַר הָכֵי – אמר כן רבא רק במתנה שנותן אדם למי שראוי ליורשו, וְעִיקָּרָא דְּמִילְּתָא – ועיקר הטעם בדין זה, מִשּׁוּם דְּקַיְימָא לָן – כיון שמקובל בידינו להלכה, דִּלְגַבֵּי יוֹרֵשׁ, לְשׁוֹן יְרֻשָּׁה וּלְשׁוֹן מַתָּנָה חַד טַעֲמָא נִינְהוּ – לשון ירושה ולשון מתנה נחשבים לדבר אחד, כִּדְאָמְרִינַן – כפי שאמרה הגמרא לעיל, אָמַר רַב שֵׁשֶׁת, 'יִטֹּל', 'יַחֲזִיק', 'יִזְכֶּה', 'יִקְנֶה', כֻּלָּן לְשׁוֹן מַתָּנָה הֵן, בְּמַתְנִיתָא תַּנָּא – ובברייתא שנינו, אַף לשונות 'יַחֲסִין' וְ'יִירַשׁ', אם אמר כן בְּרָאוּי לְיוֹרְשׁוֹ, וְרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא הִיא, שיכול האדם לצוות שאחד מיורשיו יירש את כל נכסיו, וְאַמְרִינָן נַמֵּי – ועוד אמרו שם גם כן, שָׁלַח רַב אָחָא בַּר עוּלָא, לְדִבְרֵי רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא, האומר 'נְכָסַי לָךְ וְאַחֲרַיִךְ לִפְלוֹנִי', וְרִאשׁוֹן היה רָאוּי לְיוֹרְשׁוֹ, אֵין לַשֵּׁנִי בִּמְקוֹם הָרִאשׁוֹן כְּלוּם, כיון שֶׁלגבי מי שראוי ליורשו אֵין משמעות לְשׁוֹן מַתָּנָה אֶלָּא כאילו אמר לְשׁוֹן יְרֻשָּׁה, וִירֻשָּׁה אֵין לָהּ הֶפְסֵק, ולכן אין השני זוכה במתנה זו כלל. אָמַר לוֹ רָבָא לְרַב נַחְמָן, וְהָא אַפְסְקָהּ – והרי בלשון המתנה שאמר ציוה שיהיה הפסק למתנה זו, שלאחר מיתת הראשון יזכה בה השני. אָמַר לֵיהּ רב נחמן, אמנם הוּא סָבַר שיֵשׁ לָהּ הֶפְסֵק, ולכן אמר לשון זו, וְרַחְמָנָא אָמַר – ואילו התורה אמרה שזו ירושה שאֵין לָהּ הֶפְסֵק .וְשָׁמְעַתְּ מִינַּהּ – ועל כל פנים מוכח מכל זה, דִּלְשׁוֹן מַתָּנָה וּלְשׁוֹן יְרֻשָּׁה, לְגַבֵּי יוֹרֵשׁ, חֲדָא מִלְּתָא הִיא – הרי זה דבר אחד, וכשאמר איסור לגבי רב מרי שיזכה בממון שביד רבא במתנת שכיב מרע, הרי זה כאילו אמר שיזכה בממון בתורת ירושה, וּמִכָּאן אָמַר רָבָא, מַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע כִּירֻשָּׁה שַׁוְּיוּהָ רַבָּנָן, וכיון שרב מרי אינו יורשו, אינו זוכה אף במתנה זו. אֲבָל מַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע שניתנה לְמִי שֶׁאֵינוֹ יוֹרֵשׁ, וַאֲפִלּוּ אם היה נותן את הנכסים במתנה לְגֵר דְעָלְמָא – לגר אחר, שאין לו שייכות עמו כלל, כיון שאינו יורש כלל, קָנֵי – הרי הוא קונה את הנכסים במתנת שכיב מרע, דְּקַיְימָא לָן – שהרי כך מקובל בידינו, שדִּבְרֵי שְׁכִיב מְרַע כִּכְתוּבִין וְכִמְסוּרִין דָּמוּ, ואינם צריכים קנין. וְהָכֵי שָׁדַר – וכך שלח רַבֵּנוּ הַאי גָּאוֹן זַצַ"ל [ואמנם לכאורה קשה, שהרי לפי האמת רב מרי נחשב גם כן כאדם זר, דכיון שהיתה הורתו שלא בקדושה, אינו ראוי ליורשו כלל, ומדוע שונה דינו מדין כל מתנת שכיב מרע הניתנת למי שאינו יורשו. יש שביארו שכוונת הרי"ף היא שעיקר תקנת מתנת שכיב מרע שתקנו חכמים, היא באדם זר, אך לגבי בנו של השכיב מרע לא תקנו חכמים תקנה זו, מאחר ובדרך כלל הוא ראוי ליורשו, ולכן אף באופן זה שאינו ראוי ליורשו, מכל מקום לא שייכת בזה תקנת חכמים של מתנת שכיב מרע (רמב"ן). ויש שפירשו שכיון שמהתורה אין רב מרי יורש את אביו, ואילו על ידי מתנת שכיב מרע ייראה הדבר כאילו הוא יורשו, מאחר ובדרך כלל בן יורש את אביו, לכן באופן זה לא תקנו חכמים שתועיל מתנת שכיב מרע, כדי שלא יבואו בני אדם לטעות ולומר שבן הגר שהיתה הורתו שלא בקדושה יורש את אביו (רמב"ם)].