שנינו במשנה, 'שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים, שִׁיֵּיר קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא וְכוּ' מתנתו קיימת לא שייר קרקע כל שהוא אין מתנתו קיימת'. מבררת הגמרא, וְכַמָּה הוא השיעור של 'כָּל שֶׁהוּא', שאם שיירו לעצמו מתנתו קיימת גם אם הבריא. אָמַר רַב יְהוּדָה, באופן ששייר לעצמו קַרְקַע כְּדֵי פַּרְנָסָתוֹ, והיינו שתוציא בכל שנה ושנה פירות בשיעור שיוכל להתפרנס מהם באותה שנה, שהרי התבאר לעיל שהטעם בדין זה הוא כיון שאם לא שייר לעצמו כלום זו ראיה שהתכוון שתחול המתנה רק אם ימות, שהרי אם יחיה לא יהיה לו ממה להתפרנס, אך אם שייר לעצמו קרקע אנו אומרים שסמך דעתו על כך שיתפרנס מקרקע זו, ולכן מתנתו חלה אפילו אם הבריא, ולכן סובר רב יהודה שיש צורך שתהא זו קרקע בשיעור שיכול הוא להתפרנס ממנה.
אמנם פוסק הרי"ף, וְלֵיתֵיהּ לִדְרַב יְהוּדָה – ואין הלכה כרב יהודה, כפי שמוכח מִדבריו דְּרָבָא אָמַר רַב נַחְמָן, דְּאָמַר רָבָא, אָמַר רַב נַחְמָן, חָמֵשׁ – לגבי חמש דינים שאמרו חכמים, אין דין זה חל עַד שֶׁיִּכְתְּבוּ במתנה את כָּל נִכְסֵיהֶן, וְאֵלּוּ הֵן, א. שְׁכִיב מְרַע שכתב את כל נכסיו במתנה, אם הבריא חוזר בו ממתנתו, אך אם שייר לעצמו אפילו משהו, מתנתו קיימת אפילו אם הבריא. ב. עַבְדּוֹ, ג. וְאִשְׁתּוֹ, ד. וּבָנָיו, ה. וּמַבְרַחַת [וכל הדינים הללו יבוארו להלן], דְּשָׁמְעַתְּ מִינַּהּ – ומוכח מדברים אלו שאמר רבא בשם רב נחמן, דְּשִׁיּוּר מִידִי בְּכוּלְּהוּ הֲוֵי שִׁיּוּר – שאם שייר אפילו מעט מנכסיו די בכך כדי לקיים את מתנתו, וְלֹא בָּעֵינַן – ואין צורך שישייר כְּדֵי פַּרְנָסָתוֹ, וְהָא דְּאָמַר רַב יְהוּדָה – והרי האופן שבו אמר רב יהודה את דבריו, שיש צורך בשיור נכסים כדי פרנסתו, חֲדָא מִינַּיְיהוּ – הוא אחד מאותם חמשה דברים שאמר רב נחמן שאם שיירו אפילו כל שהוא אין המתנה קיימת.
עתה מבארת הגמרא את אותם חמש דברים שהזכיר רבא בשם רב נחמן, שְׁכִיב מְרַע, דִּתְּנַן – שהרי כך שנינו במשנתנו, שְׁכִיב מְרַע שֶׁכָּתַב כָּל נְכָסָיו לַאֲחֵרִים, שִׁיֵּיר קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא, מַתְּנָתוֹ קַיֶּמֶת אפילו אם הבריא. לֹא שִׁיֵּיר קַרְקַע כָּלְשֶׁהוּ, והבריא, אֵין מַתְּנָתוֹ קַיֶּמֶת. והטעם שדי בכך ששייר לעצמו אפילו כל שהוא, כיון שעל ידי מעט ממון יכול הוא לסחור ולהרויח ולהשיג כדי פרנסתו.
עַבְדּוֹ, דִּתְּנַן – שכך שנינו במשנה (פאה פ"ג מ"ח), הַכּוֹתֵב כָּל נְכָסָיו במתנה לְעַבְדּוֹ הכנעני, יָצָא בֶּן חוֹרִין – יצא אותו העבד לחירות, כיון שאף הוא בכלל 'כל הנכסים' של האדון, וכיון שזכה בעצמו, יצא לחירות. אך אם שִׁיֵּיר האדון לעצמו קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא, לֹא יָצָא העבד בֶּן חוֹרִין, כיון שאנו אומרים שכשם ששייר לעצמו קרקע, כך שייר לעצמו גם את העבד עצמו, ולא יצא העבד לחירות.
אִשְׁתּוֹ, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, הַכּוֹתֵב כָּל נְכָסָיו במתנה לְאִשְׁתּוֹ, אנו מפרשים שלא היתה כוונתו למתנה גמורה, ולֹא עֲשָׂאָהּ אֶלָּא אַפּוֹטְרוֹפָּא – התכוון רק למנותה כאפוטרופסית על נכסיו לאחר מותו, כדי שבניו יכבדו אותה, אך הנכסים עצמם שייכים להם, ולא לה, ואמנם אם שייר חלק מהנכסים שלא נתן לה, הרי זו ראיה שהיתה כוונתו למתנה גמורה, וזכתה בהם.
בָּנָיו, דִּתְּנַן – שכך שנינו במשנה (פאה פ"ג מ"ז), הַכּוֹתֵב כָּל נְכָסָיו לְבָנָיו – אדם שלפני מותו מחלק את כל נכסיו לבניו, וְכָתַב גם לְאִשְׁתּוֹ במתנה קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא, הרי זו אִבְּדָה כְּתוּבָּתָהּ, כיון שראתה שהוא מחלק את כל הנכסים לבניו ולא יהיה לה מהיכן לגבות את כתובתה, הרי זו ראיה שהתרצתה בקרקע שקיבלה ממנו במתנה במקום כתובתה. אך אם שייר חלק מהנכסים שלא חילק לבניו, לא איבדה כתובתה.
מַבְרַחַת, דְּאָמַר מַר, מַבְרַחַת – אשה הבאה להנשא ואינה רוצה שיירש בעלה את נכסיה, וכדי להבריחם ממנו כותבת את כל נכסיה במתנה לבנה או לאדם אחר, ואחר כך התגרשה או שמת בעלה, מוציאה היא את כל הנכסים מאותו אדם שקיבלם במתנה, כיון שמוכח ממעשיה שלא היתה כוונתה למתנה אמיתית אלא רק להבריח את הנכסים מבעלה, אך צְרִיכָה היא שֶׁתִּכְתֹּב במתנה את כָּל נְכָסֶיהָ, ואם השאירה חלק מהנכסים שלא נתנה במתנה, אין זה נחשב לשטר מברחת, וזו מתנה גמורה.
