אָמַר נותן המתנה 'נִכְסַאי לִפְלַנְיָא' – נכסי יהיו לפלוני, עַבְדָּא אִיקְּרֵי נִכְסֵי – גם עבד כנעני שיש לו כלול בלשון 'נכסים', דִּתְּנַן – שהרי כך שנינו במשנה, הַכּוֹתֵב נְכָסָיו במתנה לְעַבְדּוֹ, יָצָא בֶּן חוֹרִין, כיון שאף הוא עצמו כלול במתנה זו, וכשזכה בעצמו יצא לחירות, ועל כל פנים מוכח שלשון 'נכסי' כוללת את העבד. וכן אַרְעָא אִיקְּרִיָא נִכְסֵי – קרקע גם כן כלולה בלשון 'נכסים', דִּתְּנַן – שהרי כך שנינו במשנה, נְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן אַחֲרָיוּת, והיינו קרקעות, נִקְנִין בְּכֶסֶף וּבִשְׁטָר וּבַחֲזָקָה, ומוכח שאף קרקע מכונה בלשון המשנה 'נכסים'. גְּלִימָא – בגדים, והיינו כל המטלטלין, אִיקְּרֵי נִכְסֵי – אף הם מכונים 'נכסים' וכלולים במתנה זו, דִּתְּנַן – שהרי כך שנינו במשנה, וְשֶׁאֵין לָהֶן אַחֲרָיוּת, והיינו כל המטלטלין, אֵין נִקְנִין אֶלָּא בִּמְשִׁיכָה, ולשון 'שאין להן אחריות' נמשכת אחר לשון 'נכסים' שהוזכרה בתחילת המשנה, ומוכח שאף מטלטלין כלולים בלשון 'נכסים'. שִׁטְרֵי אִיקְּרֵי נִכְסֵי – שטרות חוב, אף הן כלולות בלשון נכסים [ואף שכדי להקנות שטר חוב צריך לומר בפירוש שמקנה את השעבוד שבשטר, ובאופן זה אין צורך שיהיו השטרות כלולים בלשון נכסים, כאן מדובר בשכיב מרע, שדבריו ככתובים וכמסורים אפילו אם לא ביאר את דבריו היטב, ולכן כשנותן את כל נכסיו כלולים בכך גם שטרי חובותיו, הגם שלא אמר בפירוש שמקנה גם את השעבוד (רשב"א)], דְּאָמַר רַבָּה בַּר יִצְחָק, שְׁנֵי שְׁטָרוֹת הֵן – שני דינים חלוקים יש לגבי כתיבת שטר מכירה, שאם אָמַר הנותן זְכוּ בְּשָׂדֶה זוֹ לִפְלוֹנִי וְכִתְבוּ לוֹ אֶת הַשְּׁטָר וְכוּ', ומבואר שם שאם כתב המוכר את שטר המכירה קודם מעשה הקנין, הרי כשנעשה הקנין בקרקע זוכה הקונה בשטר בכל מקום שהוא, כיון ש'נכסים שאין להם אחריות נקנים עם נכסים שיש להם אחריות', ומוכח ששטר מכונה 'נכסים שאין להם אחריות', כשאר מטלטלין, וממילא כלול הוא בלשון מתנה. בְּהֵמָה אִיקְּרֵי נִכְסֵי – אף בהמה מכונה 'נכסים' וכלולה היא בלשון מתנה זו, דִּתְּנַן – שהרי כך שנינו במשנה, הַמַּקְדִּישׁ נְכָסָיו, וְהָיְתָה בָּהֶן בְּהֵמָה הרְאוּיָה לִקָּרֵב עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ וכו', ועל כל פנים מוכח שאף הבהמה כלולה בלשון 'נכסיו'. עוֹפוֹת אִיקְּרוּ נִכְסֵי, דִּתְּנַן – שהרי כך שנינו במשנה, הַמַּקְדִּישׁ נְכָסָיו, וְהָיוּ בָּהֶן דְּבָרִים רְאוּיִין לְגַבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, כמו יֵינוֹת שְׁמָנִים וְעוֹפוֹת, ומוכח שאף עופות כלולים בלשון זו של 'נכסים'. תְּפִלִּין אִיקְּרוּ נִכְסֵי, דִּתְּנַן – שהרי כך שנינו במשנה, הַמַּקְדִּישׁ אֶת נְכָסָיו, מַעֲלִין לוֹ אֶת תְּפִלָּיו, כלומר, אף התפילין שלו בכלל ההקדש, ופודה אותם מההקדש בשוויים, ומוכח שהם כלולים בלשון נכסים. אִיבַּעְיָא לְהוּ – הסתפקו בני הישיבה, סֵפֶר תּוֹרָה מַאי, האם הוא כלול בלשון 'נכסים' או לא. תֵּיקוּ – נשארה הגמרא בספק, ולא נפשט.
כפי שהתבאר לעיל, אשה הבאה להנשא, וקודם לכן כותבת את כל נכסיה במתנה לאדם זר, הרי זו 'מברחת', שאנו תולים שהיתה כוונתה להבריח את הנכסים מבעלה, ולכן לאחר שהתגרשה או התאלמנה חוזרים אליה הנכסים, כיון שבודאי לא התכוונה למתנה גמורה. מביאה הגמרא מעשה בענין זה: אִמֵּיהּ – אמו דְּרַב זוּטְרָא בַּר טוֹבִיָּה, כְּתַבְתִּינְהוּ לְנִיכְסָהּ – כתבה את נכסיה במתנה לְרַב [זוּטְרָא בַּר] טוֹבִיָּה בְּרַהּ, אָמְרָה בטעם הדבר, מִשּׁוּם דְּבָעֵינַן אִינְּסוֹבֵי לֵיהּ לְרַב זְבִיד – כיון שהיא רוצה להינשא לרב זביד, ורצונה להבריח ממנו את הנכסים. לְסוֹף, אִינְּסִיבָא – נישאה לרב זביד, וְאִיגָּרְשָׁה – והתגרשה ממנו לאחר זמן. אָתְיָא לְקַמֵּיהּ – באה לדין לפניו דְּרַב בִּיבִי בַּר אַבַּיֵי, לתבוע את בנה רב זוטרא שיחזיר לה את כל הנכסים שכתבה לו, כיון שלא היתה כוונתה אלא להבריחם מרב זביד. אָמַר רב ביבי בא אביי, הרי טעם מתנתה היה מִשּׁוּם אִינְּסוֹבֵי הוּא – משום שרצתה להנשא לרב זביד ולא רצתה שיטול את נכסיה, וְהָא אִינְּסִיבָא – והרי באמת נישאה לו, ואם כן חלה המתנה שנתנה לבנה. אָמַר לֵיהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ לרב ביבי בר אביי, מִשּׁוּם דְּאָתֵי מָמוֹלָאֵי אָמְרִיתוּ מִילֵּי מָמוֹלְיָאתָא – וכי משום שאתם באים ממשפחה קטועה [כי היה ממשפחת בני עלי, שנגזר עליהם למות בצעירותם], אומרים אתם הלכות קטועות שאינן נכונות, והרי אדרבה, אֲפִילּוּ לְּמַאן דְּאָמַר מַבְרַחַת קָנֵי – אפילו לדעת הסובר שאשה הכותבת שטר מתנה על נכסיה וניכר שהתכוונה להבריח את נכסיה מבעלה, מכל מקום זכה אותו מקבל מתנה בכל הנכסים, הַנֵּי מִילֵּי הֵיכָא דְּלָא גַּלְיָא אַדַּעְתָּא – זהו רק במקום שלא גילתה דעתה בפירוש שהיא נותנת את הנכסים מחמת נישואיה, ומחמת שרצונה להבריחם מבעלה, אבל הָכָא – כאן, במעשה זה, הָא גַּלְיָא אַדַּעְתָּא מִשּׁוּם דְּבָעֵי אִינְּסוֹבֵי לְרַב זְבִיד – הרי גילתה דעתה שנתינת המתנה לבנה היא מחמת שהיא עומדת להנשא לרב זביד ורצונה להבריח ממנו את הנכסים, וְאִיגָּרְשָׁה – והרי התגרשה ממנו עתה, ואין עוד את טעם הנתינה, ולדברי הכל בטלה המתנה.
