משנה ב: גֵּט פָּשׁוּט, עֵדָיו בִּשְׁנָיִם. וּמְקֻשָּׁר, בִּשְׁלֹשָׁה. פָּשׁוּט שֶׁכָּתוּב בּוֹ עֵד אֶחָד, וּמְקֻשָּׁר שֶׁכָּתוּב בּוֹ שְׁנֵי עֵדִים, שְׁנֵיהֶם פְּסוּלִין. כָּתַב בּוֹ זוּזִין מְאָה דְאִנּוּן סִלְעִין עֶשְׂרִין, אֵין לוֹ אֶלָּא עֶשְׂרִין. זוּזִין מְאָה דְאִנּוּן תְּלָתִין סִלְעִין, אֵין לוֹ אֶלָּא מָנֶה. כְסַף זוּזִין דְּאִנּוּן, וְנִמְחַק, אֵין פָּחוּת מִשְּׁתָּיִם. כְּסַף סִלְעִין דְּאִנּוּן, וְנִמְחַק, אֵין פָּחוּת מִשְּׁנָיִם. דַּרְכּוֹנוֹת דְּאִנּוּן, וְנִמְחַק, אֵין פָּחוּת מִשְּׁתָּיִם. כָּתוּב בּוֹ מִלְמַעְלָה מָנֶה וּמִלְּמַטָּה מָאתַיִם, מִלְמַעְלָה מָאתַיִם וּמִלְּמַטָּה מָנֶה, הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הַתַּחְתּוֹן. אִם כֵּן, לָמָּה כוֹתְבִין אֶת הָעֶלְיוֹן, שֶׁאִם תִּמָּחֵק אוֹת אַחַת מִן הַתַּחְתּוֹן, יִלְמַד מִן הָעֶלְיוֹן:
גֵּט פָּשׁוּט, עֵדָיו בִּשְׁנָיִם, ככל עדות שבתורה שדי לה בשני עדים. וּ'מְקֻשָּׁר', עדיו לכל הפחות בִּשְׁלֹשָׁה, כיון שרצון חכמים היה שהכנת שטר כזה תארך זמן רב, ולכן תיקנו שיצטרכו בו לכל הפחות חתימות של שלשה עדים. גט פָּשׁוּט שֶׁכָּתוּב בּוֹ [-חתום בו] רק עֵד אֶחָד, וּמְקֻשָּׁר שֶׁכָּתוּב בּוֹ שְׁנֵי עֵדִים, שְׁנֵיהֶם פְּסוּלִין.
המשנה מביאה עתה אופנים שונים שבהם יש סתירה בין הלשונות שבשטר, ומבארת שתמיד הולכים אחרי הפחות שבלשונות:
כָּתַב בּוֹ 'זוּזִין מְאָה, דְאִנּוּן סִלְעִין עֶשְׂרִין', כלומר, שטר חוב שכתוב בו שהתחייב האדם מאה זוז, שהם עשרים סלעים, ובאמת מאה זוז הם עשרים וחמשה סלעים, אֵין לוֹ אֶלָּא עֶשְׂרִין סלעים, ואנו מפרשים שהתכוון להתחייב מאה דינרים גרועים, השוים רק עשרים סלעים.
היה כתוב בו זוּזִין מְאָה דְאִנּוּן תְּלָתִין סִלְעִין, אף ששלשים סלעים הם מאה ועשרים זוזים, אֵין לוֹ אֶלָּא מָנֶה – מאה זוז, ואנו מפרשים שהתכוון לשלשים סלעים גרועים, שהם שוים מאה דינרים.
אם היה כתוב בשטר 'כְסַף זוּזִין דְּאִנּוּן', כלומר, 'זוזי כסף שהם' וְנִמְחַק ההמשך, ואין ידוע כמה היה כתוב שם, אֵין לשון 'זוזין' פָּחוּת מִשְּׁתָּיִם, ונותן לו שני זוזים. היה כתוב בו 'כְּסַף סִלְעִין דְּאִנּוּן' – 'סלעי כסף, שהם' וְנִמְחַק ההמשך, אֵין פָּחוּת מִשְּׁנָיִם – משני סלעי כסף. היה כתוב בו 'דַּרְכּוֹנוֹת דְּאִנּוּן' וְנִמְחַק ההמשך, אֵין פָּחוּת מִשְּׁתָּיִם.
אם היה כָּתוּב בּוֹ מִלְמַעְלָה – בתחילת נוסח השטר שחייב לו מָנֶה, וּמִלְּמַטָּה – בסיום נוסח השטר, כשחוזר וכופל את דבריו, שחייב לו מָאתַיִם, או שהיה כתוב בו מִלְמַעְלָה מָאתַיִם וּמִלְּמַטָּה מָנֶה, הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הַתַּחְתּוֹן, כיון שאנו מניחים שבינתיים, תוך כדי הכתיבה, חזר בו והתחייב על סכום אחר, ואין זה דומה לרישא שהטעות כתובה באותו משפט ממש, שאנו הולכים תמיד אחר הפחות שבלשונות. שואלת המשנה, אִם כֵּן, שלעולם הולכים אחר התחתון, לָמָּה כוֹתְבִין אֶת הָעֶלְיוֹן, ומבארת, כדי שֶׁאִם תִּמָּחֵק אוֹת אַחַת מִן הַתַּחְתּוֹן, יִלְמַד מִן הָעֶלְיוֹן מה היה כתוב שם, אבל במקום שיש סתירה בין העליון לתחתון, הולכים אחר התחתון.
