משנה ג: כּוֹתְבִין גֵּט לָאִישׁ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ, וְהַשּׁוֹבֵר לָאִשָּׁה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בַּעְלָהּ עִמָּהּ, וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא מַכִּירָן, וְהַבַּעַל נוֹתֵן שָׂכָר. כּוֹתְבִין שְׁטָר לְלֹוֶה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מַלְוֶה עִמּוֹ, וְאֵין כּוֹתְבִין לְמַלְוֶה, עַד שֶׁיְּהֵא לֹוֶה עִמּוֹ, וְהַלֹּוֶה נוֹתֵן שָׂכָר. כּוֹתְבִין שְׁטָר לְמוֹכֵר אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹקֵחַ עִמּוֹ. וְאֵין כּוֹתְבִין לְלוֹקֵחַ, עַד שֶׁיְּהֵא מוֹכֵר עִמּוֹ, וְהַלּוֹקֵחַ נוֹתֵן שָׂכָר:
משנתנו מבארת את הדין באופן שבא אדם אחד לכתוב שטר הנוגע לאדם נוסף, האם ניתן לכתוב לו את השטר שלא בנוכחות ושלא מידיעת אותו אדם:
כּוֹתְבִין גֵּט לָאִישׁ – כותבים גט עבור האיש, שיוכל לגרש בו את אשתו, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ, כיון שהוא יכול לגרשה בעל כרחה, ואינו תלוי בדעתה. וְהַשּׁוֹבֵר לָאִשָּׁה – וכותבים עבור האשה 'שובר' שכתוב בו שקיבלה מבעלה את ממון כתובתה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בַּעְלָהּ עִמָּהּ, כיון ששטר זה הוא לחובתה, ואין לבעל הפסד בכך, והיא תתן את השטר לבעל לאחר שיפרע לה את דמי כתובתה. וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא מַכִּירָן – ובתנאי שכשכותב את הגט עבור הבעל מכיר הוא שזה אכן שמו ושם אשתו, שאם לא כן יש לחשוש שאדם אחר יכתוב שטר עבור אשה זו, ויתן לה אותו כראיה לכך שנתגרשה. וכן לגבי שובר יש לחשוש שאשה אחרת תכתוב 'שובר' לבעל כראיה לכך שפרע את הכתובה של אשתו, ובאמת לא פרע.
דין נוסף: וְהַבַּעַל נוֹתֵן את השָׂכָר של כתיבת השטרות, בין בכתיבת הגט, כיון שנאמר 'וכתב לה', ובין בכתיבת השובר, כיון שזהו שטר העשוי לטובתו, שתהיה לו ראיה על פריעת הכתובה.
כּוֹתְבִין וחותמים שְׁטָר לְלֹוֶה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מַלְוֶה עִמּוֹ, כיון שהשטר עשוי לחובתו, וכשיקבל את ההלואה יתן את השטר למלוה, ואין למלוה הפסד בכתיבת שטר זה. וְאֵין כּוֹתְבִין שטר חוב לְמַלְוֶה, עַד שֶׁיְּהֵא לֹוֶה עִמּוֹ, שהרי יתכן שבאמת לא היתה הלואה, ויש הפסד ללוה בכתיבת השטר שלא מדעתו [ואפילו אם אומר להם המלוה שישאירו את השטר בידם, ויתנוהו לו רק לאחר שיאמר להם הלוה לעשות כן, עצם החתימה על השטר ללא ציווי הלוה היא שקר, ואסורה]. וְהַלֹּוֶה נוֹתֵן את השָׂכָר של כתיבת השטר, שהרי הדבר נעשה עבורו.
כּוֹתְבִין שְׁטָר לְמוֹכֵר קרקע על מכירתה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹקֵחַ עִמּוֹ, שהרי השטר לחובתו, ואין בו הפסד ללוקח. וְאֵין כּוֹתְבִין שטר מכירה לְלוֹקֵחַ, עַד שֶׁיְּהֵא המוֹכֵר עִמּוֹ, שהרי יתכן שלא מכרה לו. וְהַלּוֹקֵחַ נוֹתֵן את השָׂכָר של כתיבת שטר המכירה, כיון שתמיד נחשב הלוקח כמי שמרויח מהעיסקה, יותר מהמוכר.
