וְהָא דְּקָא פָּסַק רַב פָּפָּא הָכָא, וְאָמַר, 'הִלְכְתָא, מִלְוֶה עַל פֶּה גּוֹבֶה מִן הַיּוֹרְשִׁין, וְאֵינוֹ גּוֹבֶה מִן הַלָּקוֹחוֹת, גּוֹבֶה מִן הַיּוֹרְשִׁין שֶׁלֹּא תִּנְעוֹל דֶּלֶת בִּפְנֵי לֹוִין – שלא ימנעו בני אדם מלהלוות, מחשש שימות הלוה לפני שיפרע את החוב, ולא יפרעו היורשים את חובו, וְאֵינוֹ גּוֹבֶה מִן הַלָּקוֹחוֹת דְּלֵית לֵיהּ קָלָא', לָאו דִּפְלִיגָא דִּידֵיהּ אַדִּידֵיהּ – אין סתירה בין דבריו אלו, לבין דבריו במסכת קדושין, כלומר, הרי במסכת קדושין אמר רב פפא שהטעם שמלוה על פה גובה מהיורשים היינו כיון ששעבודא דאורייתא, ואם כן לכאורה קשה מדוע אמר כאן שהטעם שמלוה על פה גובה מהיורשים הוא 'כדי שלא תנעול דלת בפני לוין', והרי היה לו לומר שהטעם הוא כיון ששעבודא דאורייתא, אין זו קושיא, ובאמת עיקר הטעם הוא מפני ששעבודא דאורייתא, אֶלָּא הָא קָא מַשְׁמַע לָן – דבר זה השמיענו רב פפא כאן, דְּהַיְנוּ טַעֲמָא דְּאוֹקְמוּהָ רַבָּנָן אַדְּאוֹרָיְיתָא – שהטעם לכך שהשאירו חכמים את דין הגביה מהיורשים כפי שהוא מהתורה, וְגוֹבֶה מִן הַיּוֹרְשִׁין, כדי שֶׁלֹּא תִּנְעוֹל דֶּלֶת בִּפְנֵי לֹוִין.
שנינו במשנה, 'הוֹצִיא עָלָיו כְּתָב יָדוֹ שֶׁהוּא חַיָּב לוֹ, גּוֹבֶה מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין'. בְּעָא מִינֵּיהּ רָבָא בַּר נָתָן מֵרַבִּי יוֹחָנָן – שאל רבא בר נתן את רבי יוחנן שאלה זו, אם הֻחְזַק כָּתַב יָדוֹ של הלוה בְּבֵית דִּין, מַאי – מה דינו, האם גובה מנכסים משועבדים. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רבי יוחנן, אַף עַל פִּי שֶׁהֻחְזַק כְּתָב יָדוֹ בְּבֵית דִּין, אֵינוֹ גּוֹבֶה אֶלָּא מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין. ומבאר הרי"ף, פֵּרוּשׁ, מַאי טַעֲמָא – מה הטעם לכך שאינו גובה מנכסים משועבדים, כיון דִּשטר בכתב ידו של הלוה כְמַלְוֶה בְּעֵדִים עַל פֶּה דָּמֵי – נחשב כמו מלוה בעל פה, שאינה נגבית מנכסים משועבדים [ואינה נחשבת כמו מלוה בשטר שיש בו עדים, הגובה ממשועבדים], [הִלְכָּךְ] – ולכן, אִי קָא מוֹדוּ לֵיהּ דְּלָא פָּרַע לֵיהּ – אם הלוה מודה שלא פרע, גּוֹבֶה המלוה מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין שביד הלוה עצמו. וְאִי קָא טָעֵין דְּפָרַע – אם טוען הלוה שפרע את חובו, מִישְׁתַּבַּע – הרי הוא נשבע שְׁבוּעַת הֶיסֵּת, וּמִיפְּטַר. וְאִי קָא כָּפַר וְאָמַר לֹא יְזִיפְנָא מִינֵּיהּ מִידִי – אם הלוה כופר בעיקר ההלואה וטוען שלא לוה כלום, וְהַאי לָאו כְּתָבָא דִּידִי הוּא – ואין זה כתב ידי כלל, אִי הֻחְזַק כְּתָב יָדוֹ בְּבֵית דִּין, שקיבלו בית דין עדים המעידים שהוא חתם על שטר זה, או שהשוו את חתימתו על שטר זה לחתימות אחרות שידוע שהן שלו, אִי נַמֵּי אִיכָּא סָהֲדֵי דִּכְתָב יָדֵיהּ הוּא – וכן אם יש עדים המעידים שזהו כתב ידו, הֻחְזַק כַּפְרָן, וּמְשַׁלֵּם, ושוב אינו נאמן לומר שפרע את החוב, כיון דְּקָיְימָא לָן – מקובל בידינו כלל זה, שכָּל הָאוֹמֵר 'לֹא לָוִיתִי' כְּאוֹמֵר 'לֹא פָּרַעְתִּי' דָּמֵי, שהרי אם לא לוה בודאי לא פרע, וכיון שאמר שלא לוה, הרי זה כהודה שלא פרע, ולאחר שהוכח שאכן לוה, כיון שהתקיים השטר בבית דין, והוא הודה שלא פרע, חייב הוא לשלם.
