שנינו במשנה, 'עָרֵב שֶׁהוּא יוֹצֵא לְאַחַר חִתּוּם שְׁטָרוֹת, גּוֹבֶה מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין'. הגמרא מביאה שתי מימרות של רב הנראות כסותרות לכאורה זו את זו, זִימְנִין – היו פעמים שאָמַר רַב, שאם חתם הערב קוֹדֵם חִתּוּם שְׁטָרוֹת [-לפני חתימות העדים שבשטר], גּוֹבֶה המלוה מהערב אפילו מִנְּכָסִים מְשֻׁעְבָּדִים, כיון שחתימות העדים מתייחסות גם לערבות, וכשם שמהלוה עצמו גובה המלוה מנכסים משועבדים, כך מהערב גובה המלוה מנכסים משועבדים, ואם היתה חתימת הערב לְאַחַר חִתּוּם שְׁטָרוֹת, גּוֹבֶה ממנו המלוה רק מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין. וְזִימְנִין – והיו פעמים שאָמַר רַב, אֲפִילּוּ באופן שחתימת הערב היא קוֹדֵם חִתּוּם שְׁטָרוֹת, אֵינוֹ גּוֹבֶה אֶלָּא מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין. ומבארת הגמרא את הדברים, וְלֹא קַשְׁיָא – אין זו קושיא, ואין סתירה בין דברי רב, הָא – האופן שבו אפילו אם היתה חתימת הערב קודם חתימת העדים אין גובים מנכסים משועבדים, היינו באופן דְכָתַב בֵּיהּ 'פְּלוֹנִי עָרֵב', דְּלָא שַׁיָּךְ עָרֵב בִּשְׁטָרָא – שאין שייכות בין חתימת הערב לבין נוסח השטר עצמו, והרי זה כהתחייבות העומדת בפני עצמה, וכיון שאינה חלק מנוסח השטר, אף חתימות העדים אינן מתייחסות אליה, וממילא נחשבת ערבותו כערבות שלא בעדים, שאינה נגבית מנכסים משועבדים, וְהָא – והאופן שבו אמר רב שאם היתה חתימת הערב קודמת לחתימת העדים גובים מנכסים משועבדים, היינו באופן דְכָתַב בֵּיהּ 'וּפְלוֹנִי עָרֵב', דְּשַׁיָּיךְ עָרֵב בִּשְׁטָרָא – שחיבר את ערבותו לנוסח השטר בוי"ו החיבור, מתייחסות חתימות העדים גם לערבות, ולכן גובה ערבות זו אף מנכסים משועבדים, וְכֵן אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן.
שנינו במשנה, 'מַעֲשֶׂה בָּא לִפְנֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל' וְכוּ'. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אַף עַל פִּי שֶׁקִּילֵּס רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אֶת בֶּן נַנָּס, שאמר שהרוצה לעסוק בדיני ממונות ישמש את בן ננס, מכל מקום הֲלָכָה כְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, שאמר שגובים מערב היוצא לאחר חיתום שטרות מנכסים בני חורין.
אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, חָנוּק – אם השתעבד הערב לאחר ההלואה, כשהיה המלוה חונק את הלוה, וְקָנוּ מִיָּדוֹ – וקבלו מידו קנין על ערבותו, מִשְׁתַּעְבֵּד, ויש לדייק מכך, מִכְּלַל – משמע מדברי שמואל, שאמר שב'חנוק' צריך הערב קנין, דְּעָרֵב דְעָלְמָא לֹא בָּעֵי קִנְיָן – שסתם ערב, שמקבל על עצמו את הערבות קודם ההלואה, אינו צריך קנין, וּפְלִיגָא דְּרַב נַחְמָן – והוא חולק בכך על דברי רב נחמן, דְּאָמַר רַב נַחְמָן, עָרֵב דְּבֵית דִּין – מי שנעשה ערב בעת שרצו בית דין לגבות את החוב מהלוה, ונעשה ערב, וקיבלו בית דין את ערבותו, הוּא דְּלָא בָּעֵי קִנְיָן – רק הוא אינו צריך קנין, כיון שתמורת אותה הנאה שיש לו מכך שהכל יודעים שבית דין סמכו עליו וקיבלו את ערבותו הרי הוא גומר בדעתו ומשתעבד לערבות זו, ומשמע שסתם ערב צריך קנין, ושלא כמשמעות דברי שמואל שערב סתם אינו צריך קנין.
פוסקת הגמרא את ההלכה: וְהִלְכְתָא, עָרֵב דִּשְׁעַת מַתַּן מָעוֹת – מי שנעשה ערב בשעת ההלואה עצמה, הוּא דְּלָא בָּעֵי קִנְיָן – אינו צריך קנין, אבל עָרֵב דִּלְאַחַר מַתַּן מָעוֹת – לאחר שכבר היתה ההלואה עצמה, בָּעֵי קִנְיָן – צריך הוא קנין כדי שתחול ערבותו. וְעָרֵב דְּבֵית דִּין – ערב שקיבלו בית דין את ערבותו, לֹא בָּעֵי קִנְיָן – אינו צריך קנין, אף שהוא לאחר מתן מעות, כיון שבְּהַהִיא הֲנָאָה דְּקָא מְהֵימְנִין לֵיהּ – באותה הנאה שהכל רואים שבית דין מאמינים לדבריו וסומכים עליו, גָּמַר וּמְשַׁעְבֵּד נַפְשֵׁיהּ – גומר בדעתו ומשעבד את עצמו להיות ערב. וְהָנָךְ כּוּלְּהוּ בָּעוּ קִנְיָן – וכל הערבים [מלבד אותם שהוזכרו בפירוש שאינם צריכים קנין], צריכים קנין כדי לשעבד את עצמם.
סְלִיקָא לָהּ פֶּרֶק גֵּט פָּשׁוּט וּסְלִיקָא לָהּ מַסֶּכֶת בָּבָא בַּתְרָא
