משנה א: שְׁנַיִם אוֹחֲזִין בְּטַלִּית, זֶה אוֹמֵר אֲנִי מְצָאתִיהָ וְזֶה אוֹמֵר אֲנִי מְצָאתִיהָ, זֶה אוֹמֵר כֻּלָּהּ שֶׁלִּי וְזֶה אוֹמֵר כֻּלָּהּ שֶׁלִּי, זֶה יִשָּׁבַע שֶׁאֵין לוֹ בָהּ פָּחוֹת מֵחֶצְיָהּ, וְזֶה יִשָּׁבַע שֶׁאֵין לוֹ בָהּ פָּחוֹת מֵחֶצְיָהּ, וְיַחֲלֹקוּ. זֶה אוֹמֵר כֻּלָּהּ שֶׁלִּי וְזֶה אוֹמֵר חֶצְיָהּ שֶׁלִּי, הָאוֹמֵר כֻּלָּהּ שֶׁלִּי, יִשָּׁבַע שֶׁאֵין לוֹ בָהּ פָּחוֹת מִשְּׁלשָׁה חֲלָקִים, וְהָאוֹמֵר חֶצְיָהּ שֶׁלִּי, יִשָּׁבַע שֶׁאֵין לוֹ בָהּ פָּחוֹת מֵרְבִיעַ. זֶה נוֹטֵל שְׁלשָׁה חֲלָקִים, וְזֶה נוֹטֵל רְבִיעַ:
משנה זו עוסקת בדין חפץ האחוז ביד שני בני אדם, וכל אחד טוען שיש לו בה בעלות, שלימה או חלקית:
משנה א: שְׁנַיִם אוֹחֲזִין בְּטַלִּית [-בבגד], ומחזיקים בחוטים שבשולי הבגד, ואינם מחזיקים בבגד עצמו, זֶה אוֹמֵר אֲנִי מְצָאתִיהָ, וזכיתי בה מההפקר, וְזֶה אוֹמֵר אֲנִי מְצָאתִיהָ, או שהיתה זו טלית של אדם אחר, ושניהם שילמו לו את מחירה, ומאחד מהם קיבל המוכר ברצון את הדמים והסכים למוכרה לו, וחבירו נתן לו את הדמים בעל כרחו, ואין המוכר זוכר עתה למי התרצה למכור, ועתה שניהם אוחזים בה, זֶה אוֹמֵר כֻּלָּהּ שֶׁלִּי וְזֶה אוֹמֵר כֻּלָּהּ שֶׁלִּי, מעיקר הדין היה ראוי שיחלקו בה שניהם ללא שבועה, כיון ששניהם אוחזים בה בשוה, אך חששו חכמים שכל אדם יגש ויתפוס במציאה או במקח שזכה בהם חברו, ויחלוק עמו שלא כדין, ולכן תקנו שבועה על כל אחד מהם, ולכן, זֶה יִשָּׁבַע שֶׁאֵין לוֹ בָהּ פָּחוֹת מֵחֶצְיָהּ, אלא לכל הפחות חצי, וְזֶה יִשָּׁבַע שֶׁאֵין לוֹ בָהּ פָּחוֹת מֵחֶצְיָהּ, וְיַחֲלֹקוּ.
אם שניהם אוחזים בה, זֶה אוֹמֵר כֻּלָּהּ שֶׁלִּי, וְזֶה אוֹמֵר רק חֶצְיָהּ שֶׁלִּי, הרי לגבי חציה האחד שניהם מודים שהוא שייך לאומר כולה שלי, וחולקים בחצי השני, ולכן הָאוֹמֵר כֻּלָּהּ שֶׁלִּי, יִשָּׁבַע שֶׁאֵין לוֹ בָהּ פָּחוֹת מִשְּׁלשָׁה חֲלָקִים, והיינו חצי ששניהם מודים בה, ורבע שהוא נוטל מכח החלוקה, וְהָאוֹמֵר חֶצְיָהּ שֶׁלִּי, יִשָּׁבַע שֶׁאֵין לוֹ בָהּ פָּחוֹת מֵרְבִיעַ, זֶה – האומר כולה שלי, נוֹטֵל שְׁלשָׁה חֲלָקִים, וְזֶה – האומר חציה שלי, נוֹטֵל רְבִיעַ.
