כפי שהתבאר לעיל, אדם המוכר לחבירו קרקע גזולה, שאינה שלו כלל, אף שבאותה שעה אין המקח חל כלל, שהרי אין אדם יכול למכור קרקע שאינה שלו, מכל מקום אם לאחר זמן הלך הגזלן וקנה את הקרקע מהבעלים, אנו אומרים שמן הסתם התכוון להעמידה ברשות הקונה הראשון, כדי שלא יוחזק בעיניו כגזלן, או כדי לעמוד בנאמנותו, וזוכה בה אותו לוקח. מוסיפה הגמרא דינים נוספים בענין זה: פְּשִׁיטָא – דבר פשוט הוא זה, שאם אותו גזלן קודם שקנה את הקרקע מהבעלים הראשונים, זַבְנָהּ – מכרה לאדם אחר, אוֹרְתָהּ – או שנתנה לאדם אחר במתנת שכיב מרע [שהיא כירושה], וְיַהֲבָהּ בְּמַתָּנָה – או שנתנה במתנה לאדם אחר, ולאחר מכן קנה את הקרקע מהבעלים הראשונים, לָאו לְאוֹקוֹמָהּ קַמֵּי לוֹקֵחַ קָא בָּעֵי – ודאי לא היתה כוונתו בקניית הקרקע להעמידה בפני הלוקח הראשון, שהרי במעשה שעשה קודם קניית הקרקע הוכיח שאין כוונתו להעמידה לפני הלוקח הראשון.
ואם נָפְלָה לֵיהּ בִּירֻשָּׁה, וכגון שגזל הבן קרקע השייכת לאביו ומכרה, ולאחר זמן מת אביו והוריש לו את הקרקע, אין הלוקח הראשון זוכה בה, כיון שיְרֻשָּׁה מִמֵּילָא קָא אָתְיָא – באה מאליה, וְלָאו אִיהוּ טָרַח בַּתְרָהּ – ולא טרח הגזלן להביאה לרשותו, וממילא אין כל ראיה שכוונתו להעמידה בפני הלוקח, אלא מחזיר הגזלן את הממון שקיבל מהלוקח, והקרקע נשארת ברשותו.
גַּבְיָּהּ בְּחוֹבוֹ – אם לאחר שמכר הגזלן את הקרקע, גבאה מהבעלים בחוב שהיה הלה חייב לו, חָזֵינַן – יש להתבונן ולבדוק, אִי אִית לֵיהּ אַרְעָא אַחֲרִיתִי לְנִגְזָל – אם היתה לנגזל קרקע אחרת שרצה לשלם בה את חובו לגזלן, וְאָמַר לו הַגַּזְלָן, אֲנָא הָא קָא בָּעֵינָא – אני רוצה לגבות דווקא את הקרקע הזו, לְאוֹקוֹמָהּ קַמֵּי לוֹקֵחַ קָא בָּעֵי – הרי זו ראיה שהיתה כוונתו להעמיד את אותה קרקע לפני הלוקח, ומחמת כן רצה לגבות דווקא אותה, וזוכה בה הלוקח. וְאִי לֹא – אך אם לא היתה לנגזל קרקע אחרת לשלם בה את חובו, לְאִיפָּרוֹעֵי זוּזֵיהּ הוּא דְּקָא בָּעֵי – הרי אנו אומרים שלא היתה כוונת הגזלן אלא לגבות את חובו מהנגזל, ולא התכוון כלל להעמיד את הקרקע בפני הלוקח.
יַהֲבָהּ נִיהֲלֵיהּ בְּמַתָּנָה – אם נתן הנגזל את הקרקע במתנה לגזלן, פְּלִיגֵי בָּהּ – נחלקו באופן זה רַב אָחָא וְרָבִינָא, חַד מהם אָמַר, הַדְרָא – חוזרת הקרקע ליד הגזלן שקיבלה עתה במתנה, והוא משלם ללוקח את מעותיו. וְחַד מהם אָמַר, לֹא הַדְרָא – אין הקרקע חוזרת ליד הגזלן, אלא נשארת ביד הלוקח. ומבארת הגמרא את טעמי מחלוקתם, מַאן דְּאָמַר הַדְרָא – מי שאומר שהקרקע חוזרת לגזלן, היינו כיון דסָבַר, כִּירֻשָּׁה דָּמְיָא – מתנה דומה לירושה, דְּמִמֵּילָא קָא אָתְיָא – שהרי באה אליו מאליה, ולא טרח בה, ואם כן אין ראיה שרצונו להעמיד את הקרקע בפני הלוקח. וּמַאן דְּאָמַר לֹא הַדְרָא – ואילו הסובר שאינה חוזרת לגזלן, היינו כיון דסָבַר, כִּזְבִינֵי דָּמְיָא – שמתנה דומה לקניית הקרקע, והטעם לכך, דְּאִי לָאו דְּטָרַח קַמֵּיהּ – כיון שאם לא היה הגזלן טורח עבור הנגזל, לֹא הֲוָה יָהֵיב לֵיהּ מַתָּנָה – לא היה הלה נותן לו מתנה ללא סיבה, ואם כן מפרשים את מעשיו, דלְהָכֵי טָרַח קַמֵּיהּ – לשם כך טרח הגזלן עבור הנגזל, כִּי הֵיכֵי דְּלֵיקוּם בְּהֵימְנוּתֵיהּ – כדי שיעמוד בנאמנותו לפני הלוקח, ויעמיד את הקרקע בידו.
