כיון שהתבאר שגזלן המוכר את הקרקע הגזולה לאדם אחר, ולאחר זמן קונה אותה מהנגזל, אנו מפרשים שרצונו להעמידה ביד הלוקח כדי לעמוד בנאמנותו, מבררת הגמרא, וְעַד אֵימַת נִיחָא לֵיהּ דְּלֵיקוּם בְּהֵימְנוּתֵיהּ – עד איזה זמן אנו אומרים שכוונתו של הגזלן היא לעמוד בנאמנותו. אָמַר רַב הוּנָא, עַד שְׁעַת הַעֲמָדָה בַּדִּין – עד שיוציא הנגזל את הקרקע מיד הלוקח, ויתבע הלוקח את הגזלן בדין, ואם עמד ברשעו עד אותו זמן הרי זו ראיה שאין כוונתו להיראות כנאמן, ואם לאחר זמן קנה את הקרקע מהנגזל, אין מפרשים שכוונתו להעמידה לפני הלוקח. חִיָּיא בַּר רַב אָמַר, עַד דְּמַטְיָא אַדְרַכְתָּא לְיָדֵיהּ – עד הזמן שהגיע לידו שטר 'אדרכתא', והיינו שכבר חייבוהו בית דין לפרוע ללוקח, ולא שילם לו, וכתבו בית דין שטר ללוקח שיכול הוא לחפש בכל מקום נכסים של הגזלן, וליטלם תמורת חוב זה, ושטר זה נכתב תשעים יום לאחר פסק בית דין הראשון, ורק אם עד אותו זמן לא שילם הגזלן, אנו אומרים ששוב אין כוונתו לעמוד בנאמנותו, ואם קנה את הקרקע, לא זכה בה הלוקח. רַב פָּפָּא אָמַר, עַד דְּמַתְחֲלִי יוֹמֵי אַכְרַזְתָּא – שיעור הזמן הוא לאחר שכבר מצא הלוקח קרקע של הגזלן, ואמר לבית דין שרצונו לגבותה תמורת המעות שנטל ממנו הגזלן, ובית דין מכריזים שכל מי שרוצה לקנות את הקרקע יבוא ויקנה, ורק מאותה שעה אנו אומרים שכבר אין הגזלן רוצה לעמוד בנאמנותו.
פוסק הרי"ף, וְהִלְכְתָא כְּרַב פָּפָּא, שרק משעה שהתחילו ימי ההכרזה על מכירת הקרקע אין קניית הקרקע על ידי הגזלן מוכיחה שרצונו לעמוד בנאמנותו, ואין הלוקח זוכה בה. וְהָכֵי קָא – וכך פָּסַק רַבֵּנוּ הַאי גָּאוֹן זַצַ"ל.
אגב הדינים שהתבארו לעיל, במוכר קרקע שאינה שלו, מביאה הגמרא ברייתא העוסקת במכירת דבר שלא בא לעולם: תַּנְיָא – שנינו בברייתא, האומר לחבירו מַה שֶּׁאִירַשׁ מֵאַבָּא לאחר מיתתו, מָכוּר לָךְ, לֹא אָמַר כְּלוּם, שהרי עתה אין לו שום זכות בנכסים אלו, ואין אדם יכול למכור דבר שאינו ברשותו, גם אם בעתיד יבוא הדבר לרשותו. וכן האומר לחבירו מַה שֶּׁתַּעֲלֶה מְצוּדָתִי מן הים מָכוּר לָךְ, לֹא אָמַר כְּלוּם, לפי שעדיין לא באו הדגים לרשותו. אמנם, אם אמר אדם לחבירו מַה שֶּׁאִירַשׁ מֵאַבָּא הַיּוֹם מָכוּר לָךְ, וכן אם אמר לחבירו מַה שֶׁתַּעֲלֶה מְצוּדָתִי הַיּוֹם מָכוּר לָךְ, דְּבָרָיו קָיְימִין. ומבררת הגמרא, מַאי שְׁנָא רֵישָׁא וּמַאי שְׁנָא סֵיפָא – מה החילוק בין הרישא לסיפא, והרי גם בסיפא עדיין לא באו הדברים לרשותו, ומה בכך שהם עתידים לבוא לרשותו 'היום'. מבארת הגמרא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, באמת מצד עיקר הדין אין חילוק ביניהם, אלא בסֵיפָא מועילים דבריו מתקנת חכמים, באופן שמוכר את מה שיירש מאביו היום, היינו מִשּׁוּם כְּבוֹד אָבִיו, כיון שמדובר שהיה אביו גוסס, וצריך מעות לקבורתו ולתכריכים, ורוצה למהר לקנותם משום כבוד אביו שלא להשהותו בבזיון, וּבאופן שמכר את מה שתעלה מצודתו 'היום' תקנו חכמים שיועילו דבריו, מִשּׁוּם כְּדֵי חַיָּיו – שמא צריך הוא למזונות לאותו היום, ולשם כך מוכר הוא את מה שעתיד לצוד. ושנינו ביְרוּשַׁלְמִי (כתובות פ"ה ה"ה) בְּלֹוֶה בְּתַכְרִיכֵי אָבִיו, פֵּרוּשׁ, כְּגוֹן שֶׁהָיָה אָבִיו גּוֹסֵס, וְלֹא הָיוּ לוֹ תַּכְרִיכִין, וּמָכַר מַה שֶּׁהוּא יוֹרֵשׁ מֵאָבִיו הַיּוֹם כדי לִקְנוֹת לוֹ תַּכְרִיכִין.
