משנה ג: מָצָא אַחַר הַגַּפָּה אוֹ אַחַר הַגָּדֵר גּוֹזָלוֹת מְקֻשָּׁרִין, אוֹ בִשְׁבִילִין שֶׁבַּשָּׂדוֹת, הֲרֵי זֶה לֹא יִגַּע בָּהֶן. מָצָא כְלִי בָּאַשְׁפָּה, אִם מְכֻסֶּה, לֹא יִגַּע בּוֹ, אִם מְגֻלֶּה, נוֹטֵל וּמַכְרִיז. מָצָא בַגַּל אוֹ בְכֹתֶל יָשָׁן, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. מָצָא בְכֹתֶל חָדָשׁ, מֵחֶצְיוֹ וְלַחוּץ, שֶׁלּוֹ, מֵחֶצְיוֹ וְלִפְנִים, שֶׁל בַּעַל הַבָּיִת. אִם הָיָה מַשְׂכִּירוֹ לַאֲחֵרִים, אֲפִלּוּ בְתוֹךְ הַבַּיִת הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ:
לאחר שהתבארו דיני מציאות שיש בהן סימן, ודיני מציאות שאין בהן סימן, מבארת משנתנו שיש מציאות שאף על פי שאין בהן סימן, אין המוצאן רשאי ליטלן לעצמו, מאחר ומסתבר שהבעלים הניחום כך בכוונה.
מָצָא אַחַר הַגַּפָּה – כותל של עץ או קנים, אוֹ אַחַר הַגָּדֵר של אבנים גּוֹזָלוֹת מְקֻשָּׁרִין, אף שאין קשר זה סימן, כיון שהכל קושרים את הגוזלות בצורה כזו, אוֹ שמצא את הגוזלות המקושרין בִשְׁבִילִין שֶׁבַּשָּׂדוֹת, הֲרֵי זֶה לֹא יִגַּע בָּהֶן, כיון שמסתבר שבעליהם הניח אותן כך בכוונה על דעת לחזור וליטלן משם, ואם אותו אדם שמצאן יטלם, ואפילו אם יכריז עליהן, לא יהיה לבעלים כל סימן לתת בהן, ולכן לא יגע בהן כלל.
מָצָא כְלִי בָּאַשְׁפָּה, אִם אותו כלי מְכֻסֶּה, והרי הוא משתמר בכך, לֹא יִגַּע בּוֹ, דכיון שהוא משתמר אין הוא בכלל אבידה, והבעלים יטלנו בעצמו. ואִם הכלי מְגֻלֶּה, ואינו משתמר, אך יש בו סימן, נוֹטֵל וּמַכְרִיז, כיון שאם ישאר שם מסתבר שיאבד, ואילו על ידי שהמוצאו נוטלו ומכריז עליו יכול הבעלים להגיע אליו וליטלו ממנו על פי סימנים.
מָצָא מציאה בַגַּל – בתוך ערימה של אבנים של כותל שנפל, אוֹ בְכֹתֶל יָשָׁן, שאין בעל הכותל זוכר מי בנאו, וגם ניכר על המציאה שהיא נמצאת שם זמן רב מאד, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ, ולא של בעל האבנים, כיון שיכול הוא לומר שמא מציאה זו שייכת לגויים קדמונים שגרו בעבר באותו מקום.
מָצָא מציאה בְכֹתֶל חָדָשׁ, כלומר, בכותל שידוע שאבותיו או אבות אבותיו של בעל הכותל בנו אותו, ומעולם לא יצא מרשותם, והיתה המציאה מונחת בחור שבכותל זה, וניכר שהונחה שם לפני זמן רב, אם היתה המציאה מונחת מֵחֶצְיוֹ של הכותל וְלַחוּץ – כלפי חוץ, לכיוון רשות הרבים, הרי המציאה שֶׁלּוֹ – של המוצאה, כיון שאין דרך בני אדם הדרים בבית להניח חפצים קרוב לרשות הרבים, אלא מסתבר שאחד מבני רשות הרבים הניחה שם, וכבר שכחה והתייאש ממנה, וזכה בה המוצאה [אבל בעל הכותל לא זכה במציאה בקנין 'חצר', כיון שלא ידע כלל שהמציאה מונחת שם]. ואם היתה המציאה מונחת מֵחֶצְיוֹ של הכותל וְלִפְנִים, לכיוון פנים הבית, הרי היא שֶׁל בַּעַל הַבָּיִת, כיון שמסתבר שהניח שם את חפציו, ובתנאי שבעל הבית אכן טוען בוודאות שהחפץ שייך לו.
אִם הָיָה בעל הבית מַשְׂכִּירוֹ [-משכיר את הבית] לַאֲחֵרִים – לכמה גויים, אֲפִלּוּ אם מצא ישראל את המציאה בְתוֹךְ הַבַּיִת, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ, כיון שאין דרך בעל הבית להטמין חפציו בבית שהוא משכיר לגויים, אלא מסתבר שהיתה מציאה זו שייכת לאחד הגויים, שהשאירה שם וכבר התייאש ממנה.
