משנה ד: מָצָא בַחֲנוּת, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. בֵּין הַתֵּבָה וְלַחֶנְוָנִי, שֶׁל חֶנְוָנִי. לִפְנֵי שֻׁלְחָנִי, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. בֵּין הַכִּסֵּא וְלַשֻּׁלְחָנִי, הֲרֵי אֵלּוּ לַשֻּׁלְחָנִי. הַלּוֹקֵחַ פֵּרוֹת מֵחֲבֵרוֹ אוֹ שֶׁשָּׁלַח לוֹ חֲבֵרוֹ פֵּרוֹת, וּמָצָא בָהֶן מָעוֹת, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. אִם הָיוּ צְרוּרִין, נוֹטֵל וּמַכְרִיז:
משנתנו עוסקת בדינו של המוצא מציאה בחנות של אחר:
מָצָא מציאה שאין בה סימן בַחֲנוּת, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ, כיון שהמאבד במקום כזה מתייאש מיד, מאחר ורבים מצויים שם. אבל אם מצא בֵּין הַתֵּבָה שהחנוני מניח שם את מעותיו וְלַחֶנְוָנִי, הרי זה שֶׁל חֶנְוָנִי, כיון שאין הקונים עוברים שם, ומן הסתם נפל הדבר מהחנוני עצמו.
מצא האדם מעות לִפְנֵי שֻׁלְחָנִי [-אדם המחליף מעות], במקום שהלקוחות נמצאים, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ – של המוצא, כיון שמן הסתם נפל מהם, והרי זה דבר שאין בו סימן, והמאבדו מתייאש. אך אם מצא מעות בֵּין הַכִּסֵּא המפסיק בין השולחני לבין הלקוחות, וְלַשֻּׁלְחָנִי, במקום שאין הלקוחות עוברים בו אלא השולחני בלבד, הֲרֵי אֵלּוּ לַשֻּׁלְחָנִי, כיון שמן הסתם נפלו ממנו.
הַלּוֹקֵחַ [-הקונה] פֵּרוֹת מֵחֲבֵרוֹ, אוֹ שֶׁשָּׁלַח לוֹ חֲבֵרוֹ פֵּרוֹת במתנה, וּמָצָא בָהֶן – בתוכן מָעוֹת מוטמנים, ומדובר שאותו אדם שנתן או מכר לו את הפירות קונה אותם מאנשים שונים ומערבם יחד, ואינו יודע מהיכן הגיעו המעות הללו, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ – של המוצא, כיון שאין ידוע מהיכן המעות, וגם אין בהם סימן. אִם הָיוּ המעות צְרוּרִין – קשורים יחד בצרור, הרי יש סימן בקשר או במספר המעות, ולכן אינו נוטלם לעצמו, אלא נוֹטֵל וּמַכְרִיז. [אמנם אם אותו אדם שנתן לו את הפירות מגדלם בעצמו, ובודאי המעות נפלו ממנו, עליו להחזירם לו].
