משנה ו: עַד מָתַי מֻתָּר לְהַחֲזִיר. בַּכְּרַכִּים, עַד כְּדֵי שֶׁיַּרְאֶה לַשֻּׁלְחָנִי, וּבַכְּפָרִים, עַד עַרְבֵי שַׁבָּתוֹת. אִם הָיָה מַכִּירָהּ, אֲפִלּוּ לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ מְקַבְּלָהּ הֵימֶנּוּ, וְאֵין לוֹ עָלָיו אֶלָּא תַרְעֹמֶת. וְנוֹתְנָהּ לְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ, שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא נֶפֶשׁ רָעָה:
משנתנו ממשיכה לדון בענין אונאה במטבע עצמה, כמה זמן לאחר המקח ניתן לבטלו מחמת אונאת המטבע:
עַד מָתַי מֻתָּר לְהַחֲזִיר את המקח בטענת אונאה, בַּכְּרַכִּים – עיירות גדולות, עַד שיעור זמן שיש בו כְּדֵי שֶׁיַּרְאֶה לַשֻּׁלְחָנִי, וּבַכְּפָרִים, שאין שולחני מצוי שם, עַד עַרְבֵי שַׁבָּתוֹת, שאז הוא בא לקנות צרכי שבת, ורואה אם מקבלים ממנו את המטבע. אִם הָיָה נותן המטבע מַכִּירָהּ, ורוצה לנהוג לפנים משורת הדין, אֲפִלּוּ לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ מְקַבְּלָהּ הֵימֶנּוּ, אבל מי שאינו רוצה לנהוג לפנים משורת הדין אינו חייב לקבל את המטבע לאחר הזמן שיראה לשולחני או עד ערב שבת, אפילו שהוא מכירה, וְאֵין לוֹ עָלָיו אֶלָּא תַרְעֹמֶת – אין למקבל המטבע כל תביעה עליו, אלא שיכול להתרעם על כך שנתנה לו ואינו מקבלה בחזרה. וְנוֹתְנָהּ לְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי – מחלל עליה מעשר שני כאילו היא שווה סלע ממש, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ – ואין בכך חשש משום חילול מעשר שני על 'אסימון', שהוא מטבע שאין לו צורה, שהדבר אסור, והטעם שאין חשש כזה, כיון שֶׁמי שאינו מקבל מטבע זו בתורת סלע, אֵינוֹ אֶלָּא נֶפֶשׁ רָעָה – הרי הוא קמצן, אבל אדם רגיל מקבל מטבע כזו בשוויה, ולכן יש לה שם 'מטבע' ומחללים עליה מעשר שני.
