שנינו במשנה לגבי קרקעות, עבדים, שטרות והקדשות, 'אֵין בָּהֶן לֹא תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל' וְכוּ'. מבררת הגמרא, מְנָּא הַנֵּי מִילֵּי – מנין נלמדים דינים אלו, ומבארת, דְּתָנוּ רַבָּנָן – שכך שנינו בברייתא, נאמר בפסוק לגבי תשלומי כפל (שמות כב ח) 'עַל כָּל דְּבַר פֶּשַׁע, עַל שׁוֹר, עַל חֲמוֹר עַל שֶׂה עַל שַׂלְמָה עַל כָּל אֲבֵדָה אֲשֶׁר יֹאמַר כִּי הוּא זֶה עַד הָאֱלֹהִים יָבֹא דְּבַר שְׁנֵיהֶם אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן אֱלֹהִים יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵהוּ', וכך יש לדרוש את הפסוק 'עַל כָּל דְּבַר פֶּשַׁע', זהו כְּלָל הכולל את כל הדברים, 'עַל שׁוֹר עַל חֲמוֹר עַל שֶׂה עַל שַׂלְמָה', זהו פְּרָט, שפירט הפסוק דברים מסוימים, 'עַל כָּל אֲבֵדָה', חָזַר וְכָלַל, ואחת המידות שהתורה נדרשת בהם זהו כְּלָל וּפְרָט וּכְלָל, שבאופן זה אִי אַתָּה דָּן – אי אפשר לרבות מה'כלל' אֶלָּא דברים שהם כְּעֵין הַפְּרָט, ואם כן יש ללמוד כך, מַה [-כשם ש]הַפְּרָט מְפוֹרָשׁ שהוא דָּבָר הַמִּטַּלְטֵל, וְגוּפוֹ מָמוֹן, יש לדרוש מהכלל אַף כָּל דָּבָר הַמִּטַּלְטֵל וְגוּפוֹ מָמוֹן, יָצְאוּ מכלל זה קַרְקָעוֹת, שֶׁאֵינָן מִטַּלְטְלִין, יָצְאוּ מכלל זה עֲבָדִים, לפי שֶׁהוּקְּשׁוּ לְקַרְקָעוֹת [שנאמר לגבי עבדים כנעניים (ויקרא כה מו) 'וְהִתְנַחַלְתֶּם אֹתָם לִבְנֵיכֶם אַחֲרֵיכֶם לָרֶשֶׁת אֲחֻזָּה', הרי שדימתה התורה את העבדים לשדה אחוזה]. וכן יָצְאוּ מכלל זה שְׁטָרוֹת, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁמִּטַּלְטְלִין, אֵין גּוּפָן מָמוֹן, ולכן אף בהם אין נוהג דין תשלומי כפל. ואילו הֶקְדֵּשׁ ממועט מכך שלשון 'רֵעֵהוּ' כְּתִיב בפסוק זה, והקדש אינו בכלל 'רעהו'.
שנינו במשנה לגבי הקדש, 'אֵין בָּהֶן תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה', ודין זה שייך רק לגבי הקדש, שאם גנב שור או שה של הקדש, וטבחו או מכרו, אינו חייב בתשלומי ארבעה וחמשה. מבררת הגמרא, מַאי טַעֲמָא – מה הטעם לכך שאין תשלומי ארבעה וחמשה בשור או שה של הקדש, והרי אין לכך מיעוט מיוחד. ומבארת, כיון שתשלומי ארבעה וחמשה כוללים בתוכם גם את תשלומי הכפל, וכיון שהתורה מיעטה הקדש מתשלומי כפל, נמצא דְּכִי שָׁקַלְתָּ מִנַּיְיהוּ כְּפִילָא – שכאשר תוציא מתשלומים אלו את הכפל, דְּלֹא מִיחַיֵּיב בֵּיהּ – שאינו מתחייב בזה, פָּשׁוּ לְהוּ שְׁלֹשָׁה וְאַרְבָּעָה – נשארו תשלומי שלשה וארבעה מלבד הקרן, ורק תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה אָמַר רַחְמָנָא – אמרה תורה שחייבים על טביחה ומכירה, וְלֹא תַּשְׁלוּמֵי שְׁלֹשָׁה וְאַרְבָּעָה:
שנינו במשנה לגבי קרקעות, שטרות, עבדים והקדשות, 'שׁוֹמֵר חִנָּם אֵינוֹ נִשְׁבָּע'. מבררת הגמרא, מְנָּא הַנֵּי מִילֵּי – מנין נלמד דין זה, דְּתָנוּ רַבָּנָן – שכך שנינו בברייתא, נאמר בפסוק לגבי שומר חינם החייב שבועה (שמות כב ו) 'כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ כֶּסֶף אוֹ כֵלִים לִשְׁמֹר וְגֻנַּב מִבֵּית הָאִישׁ אִם יִמָּצֵא הַגַּנָּב יְשַׁלֵּם שְׁנָיִם', וכך יש לדרוש את הפסוק, 'כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ', הרי זה כְּלָל, הכולל נתינת כל דבר, 'כֶּסֶף אוֹ כֵּלִים', הרי זה פְּרָט, 'לִשְׁמֹר', חָזַר הפסוק וְכָלַל את כל הדברים ששייכת בהם שמירה, וכיון שנאמר הפסוק בדרך של כְּלָל וּפְרָט וּכְלָל, אִי אַתָּה דָּן לרבות אֶלָּא דברים שהם כְּעֵין הַפְּרָט, מַה הַפְּרָט מְפוֹרָשׁ שהוא דָּבָר הַמִּטַּלְטֵל וְגוּפוֹ מָמוֹן, אַף כָּל דָּבָר הַמִּטַּלְטֵל וְגוּפוֹ מָמוֹן, יָצְאוּ קַרְקָעוֹת שֶׁאֵינָן מִטַּלְטְלִין, יָצְאוּ עֲבָדִים וְכוּ' שהוקשו לקרקעות, יצאו שטרות שאין גופן ממון, והקדש מתמעט מלשון 'רעהו' האמורה בפסוק.
