שנינו במשנה לגבי קרקעות, עבדים, שטרות והקדשות, 'שׁוֹמֵר שָׂכָר אֵינוֹ מְשַׁלֵּם'. והמקור לדין זה הוא כפי שהתבאר לעיל לגבי שומר חנם, דְּתָנוּ רַבָּנָן בברייתא, כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ חֲמוֹר אוֹ שׁוֹר אוֹ שֶׂה וְכוּ'.
וְאִם קָנוּ מִיָּדוֹ – אם התחייב השומר בקנין, שֶׁחַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן של הקרקעות, העבדים, השטרות או ההקדשות, אף על פי שמעיקר דין התורה לא שייך בזה חיובי שמירה, הרי כל תנאי שבממון קיים, ויכול האדם לחייב את עצמו במה שירצה, ואם אבדו, מְשַׁלֵּם.
שנינו במשנה, 'רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף הַמּוֹכֵר סֵפֶר תּוֹרָה, בהמה ומרגלית, אין להם אונאה' וְכוּ'. מבארת הגמרא את טעמו של רבי יהודה בדברים אלו, תַּנְיָא – שנינו בברייתא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הַמּוֹכֵר סֵפֶר תּוֹרָה, אֵין לוֹ אוֹנָאָה, אפילו אם שילם עבורו סכום גדול יותר משוויו להמכר בשוק, לְפִי שֶׁאֵין קֵץ לְדָמָיו של ספר תורה, שהרי הוא שווה כל מחיר שבעולם [ולכן אם היתה האונאה באופן הפוך, ששילם עליו מחיר פחות משוויו בשוק, יש לו אונאה (חות יאיר)]. ממשיכה הברייתא ומבארת, בְּהֵמָה וּמַרְגָּלִיוֹת אֵין לָהֶם אוֹנָאָה, מִפְּנֵי שֶׁאָדָם רוֹצֶה לְזַוְּוגָן, כלומר, שכאשר יש לאדם שור לחרישה, ורוצה לצרף לו שור נוסף הדומה לו, מוכן הוא לשלם עליו אפילו מחיר גבוה יותר משוויו האמיתי, וכן כאשר יש לו מרגלית אחת, מוכן הוא לשלם אפילו סכום גבוה עבור מרגלית הדומה לה. אָמְרוּ לוֹ חכמים לרבי יהודה, וַהֲלֹא הַכֹּל אָדָם רוֹצֶה לְזַוְּוגָן, כלומר, לשיטתך שמחמת רצונו של האדם לזווגם אין להם אונאה, הרי אף בשאר דברים שייך טעם זה. (אמר להן לא אמרו אלא את אלו), וְרַבִּי יְהוּדָה אָמַר לָךְ, הַנֵּי חֲשִׁיבֵי לֵיהּ – בהמה ומרגלית הם דברים החשובים בעיני האדם, ומוכן לשלם סכום גדול כדי לזווגם לדומים להם, וְהַנֵּי לֹא חֲשִׁיבֵי לֵיהּ – ואילו שאר דברים אינם חשובים בעיני האדם כל כך.
מבררת הגמרא, לדברי רבי יהודה שאין אונאה לספר תורה, בהמה ומרגלית, וְעַד כַּמָּה – עד איזה שיעור אין להם אונאה. ומבארת, אָמַר אֲמֵימַר, עַד כְּדֵי דְמֵיהֶן – עד מחיר הכפול משוויים האמיתי.
רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר, אַף הַמּוֹכֵר סוּס, וְסַיִף – חרב, וַחֲטִיטִים – ומגן, בַּמִּלְחָמָה, אֵין לָהֶן אוֹנָאָה, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן חַיֵּי נֶפֶשׁ, שעל ידם יכול האדם להציל את עצמו במלחמה, וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו.
מברר הרי"ף את ההלכה בנידונים אלו: אִיכָּא מַאן דְּאָמַר – יש מי שאומר, מִדְּחָזֵינַן סוּגְיָא דִּשְׁמַעְתָּא לְפָרוֹשֵׁי טַעֲמֵיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה – מכך שאנו רואים שהגמרא טרחה לפרש את טעמו של רבי יהודה, שַׁמְעִינָן מִינָּהּ דְּהִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ – יש ללמוד מכך שהלכה כרבי יהודה, שאין אונאה לספר תורה, בהמה ומגלית. וְהָא נַמִּי – וגם דינו דְּרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא, שאין אונאה לכלי זיין במלחמה, בְּרַבִּי יְהוּדָה דְּמַתְנִיתִין שַׁיְיכָא – שייכים דבריו לדברי רבי יהודה של משנתנו, דְאָזִיל בָּתַר אוּמְדְּנָא – שהוך הוא אחר אומדן דעתו של האדם. וְאמנם רַבֵּינוּ הַאי גָּאוֹן זַצַ"ל לֹא קָא פָּסַק הָכֵי – לא פסק כן בְּסֵפֶר מִקָּח וּמִמְכָּר, אֶלָּא קָא פָּסַק דְּכָל זְבִינֵי אִית בְּהוּ אוֹנָאָה – אלא פסק שבכל מקח יש דיני אונאה, בַּר מֵאִלֵּין דְּמַתְנִיתִין – מלבד אלו שנשנו במשנתנו לדברי הכל, שהם הָעֲבָדִים, וְהַשְּׁטָרוֹת, וְהַקַּרְקָעוֹת וְהַהֶקְדֵּשׁוֹת:
