משנה
כְּשֵׁם שֶׁיש איסור אוֹנָאָה בְּמֶקַח וּמִמְכָּר, וכפי שהתבאר במשניות הקודמות, כָּךְ יש איסור אוֹנָאָה בִּדְבָרִים, ומביאה המשנה דוגמאות לכך, לֹא יֹאמַר לוֹ האדם לחבירו, בְּכַמָּה אתה מוכר חֵפֶץ זֶה שברשותך, וְהוּא אֵינוֹ רוֹצֶה לִיקַּח – אין כוונתו כלל לקנות את החפץ. אִם הָיָה בַּעַל תְּשׁוּבָה, לֹא יֹאמַר לוֹ זְכוֹר מַעֲשֶׂיךָ הָרִאשׁוֹנִים. וְאִם הָיָה בֶּן גֵּרִים, לֹא יֹאמַר לוֹ זְכוֹר מַעֲשֵׂה אֲבוֹתֶיךָ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב כ) 'וְגֵר לֹא תּוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ'.
גמרא
תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, נאמר בפסוק (ויקרא כה יז) 'וְלֹא תּוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ', בְּאוֹנָאַת דְּבָרִים הַכָּתוּב מְדַבֵּר. שואלת הברייתא, אַתָּה אוֹמֵר שפסוק זה עוסק בְּאוֹנָאַת דְּבָרִים, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא [-שמא נאמר שהפסוק עוסק] בְּאוֹנָאַת מָמוֹן, ומשיבה הברייתא, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר – כשנאמר בפסוק אחר (ויקרא כה יד) 'וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו', הֲרֵי אוֹנָאַת מָמוֹן אָמוּר, הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּם – כיצד נפרש את הפסוק 'וְלֹא תּוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ', בְּאוֹנָאַת דְּבָרִים הַכָּתוּב מְדַבֵּר. ומבארת הברייתא, הָא כֵּיצַד, הָיָה בַּעַל תְּשׁוּבָה, לֹא יֹאמַר לוֹ זְכוֹר מַעֲשֶׂיךָ הָרִאשׁוֹנִים. אִם הָיָה בֶּן גֵּרִים, לֹא יֹאמַר לוֹ זְכוֹר מַעֲשֵׂה אֲבוֹתֶיךָ. אִם הָיָה גֵּר וּבָא לִלְמוֹד תּוֹרָה, לֹא יֹאמַר לוֹ, וכי ראוי הדבר שפֶּה שֶׁאָכַל נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת שְׁקָצִים וּרְמָשִׁים יָבֹא וְיִלְמוֹד תּוֹרָה שֶׁנִּתְּנָה מִפִּי הַגְּבוּרָה. הָיוּ חֲלָאִים בָּאִין עָלָיו וְיִסּוּרִין בָּאִין עָלָיו, אוֹ שֶׁהָיָה מְקַבֵּר אֶת בָּנָיו, לֹא יֹאמַר לוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁאָמְרוּ חֲבֵירָיו לְאִיּוֹב (איוב ד ו-ז) 'הֲלֹא יִרְאָתְךָ כִּסְלָתֶךָ וְגו' תִּקְוָתְךָ וְתֹם דְּרָכֶיךָ, זְכָר נָא מִי הוּא נָקִי אָבָד וְגוֹ' וְאֵיפֹה יְשָׁרִים נִכְחָדוּ'. אִם הָיוּ חַמָּרִין מְבַקְּשִׁין לקנות תְּבוּאָה, לֹא יֹאמַר לָהֶן 'לְכוּ אֵצֶל פְּלוֹנִי שֶׁמּוֹכֵר תְּבוּאָה', וְיוֹדֵעַ בּוֹ שֶׁאֵינוֹ מוֹכֵר תְּבוּאָה מֵעוֹלָם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף לֹא יִתְלֶה עֵינָיו עַל הַמִּקָּח – לא יתבונן בדברים העומדים למכירה, בְּשָׁעָה שֶׁאֵין לוֹ דָּמִים ואינו מתכוון לקנות, שֶׁהֲרֵי הוּא דָּבָר מָסוּר לַלֵּב, שאין בני אדם יכולים לדעת מה שבליבו, וְכָל דָּבָר הַמָּסוּר לַלֵּב נֶאֱמַר בּוֹ 'וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ' (ויקרא כה יז).
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, גְּדוֹלָה [-חמורה וקשה] אוֹנָאַת דְּבָרִים יותר מֵאוֹנָאַת מָמוֹן, שֶׁזֶּה [-באונאת דברים] נֶאֱמַר בּוֹ 'וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ', וְזֶה [-ואילו באונאת ממון] לֹא נֶאֱמַר בּוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, טעם אחר לכך שאונאת דברים חמורה מאונאת ממון, כיון שזֶה בְּגוּפוֹ, וְזֶה בְּמָמוֹנוֹ. וְרַב שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר טעם אחר לכך, כיון שזֶה – אונאת ממון נִתָּן לְהִשָּׁבוֹן, וְזֶה – אונאת דברים לֹא נִתָּן לְהִשָּׁבוֹן.
מביאה הגמרא מימרא נוספת בענין אונאת דברים: תָּנֵי תַּנָּא – שנה ה'תנא', השונה משניות וברייתות, קַמֵּיהּ [-לפניו] דְּרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, כָּל הַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים, כְּאִילּוּ שׁוֹפֵךְ דָּמִים, אָמַר לֵיהּ רב נחמן בר יצחק, שַׁפִּיר קָאֲמַרְתְ – יפה אמרת, דַּחֲזֵינָא לֵיהּ – שהרי אנו רואים את אותו אדם שהלבינו את פניו, דְאָזִיל סוּמְּקָא – שהלך ממנו צבע פניו האדום, וְאָתֵי חִיוָּורָא – ונהיה האדם חיור, והיינו כיון שהסתלק דמו מפניו, והרי זה מעין שפיכת דמו.
