אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵי לְרַב דִּימִי, בְּמַעֲרָבָא – בארץ ישראל, בְּמַאי זְהִירֵי – באיזה דבר הם נזהרים במיוחד. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רב דימי, בְּאַחְוֹורֵי אַנְפֵי – בהלבנת פנים, דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא, כָּל הַיוֹרְדִין לְגֵיהִנֹּם, לאחר זמן עוֹלִין, חוּץ מִשְּׁלֹשָׁה, שֶׁיּוֹרְדִין וְאֵינָן עוֹלִין, וְאֵלּוּ הֵן, הַמְּכַנֶּה שֵׁם לַחֲבֵירוֹ, וְהַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵירוֹ בָּרַבִּים, וְהַבָּא עַל אֵשֶׁת אִישׁ. מקשה הגמרא, הַיְינוּ 'מְכַנֶּה שם לחבירו', הַיְינוּ 'מַלְבִּין פני חבירו ברבים', כלומר, הרי בשני הדברים עוונו הוא בכך שהוא מבייש את חבירו, ומדוע נמנו כל אחד בפני עצמו. מתרצת הגמרא, לֹא צְרִיכָא – לא הוצרכה הברייתא להשמיענו דין זה דְּאַף עַל גַב דְּדָשׁ בֵּיהּ בִּשְׁמֵיהּ – אף על פי שאותו אדם התרגל לכך שקוראים לו בכינוי זה, ואינו מתבייש בכך, מכל מקום המכנה את שמו מתוך כוונה לביישו, יורד לגיהנם ואינו עולה.
אָמַר רַב חִסְדָּא בַּר טוּבְיָה, אָמַר רַב, נוֹחַ לוֹ לָאָדָם שֶׁיַּפִּיל עַצְמוֹ לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ, וְאַל יַלְבִּין פְּנֵי חֲבֵירוֹ בָּרַבִּים. מְנָּא לָן – ומנין יש ללמוד זאת, מִתָּמָר, דִּכְתִיב (בראשית לח כה) 'הִיא מוּצֵאת וְהִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ לֵאמֹר לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה וַתֹּאמֶר הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה', ואם לא היה יהודה מודה, היתה יוצאת להישרף, ולא היתה אומרת בפירוש שהרתה מיהודה עצמו.
אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בְּרֵיהּ [-בנו] דְּרַב אִידִי, מַאי דִּכְתִיב – מהו פירוש הפסוק (ויקרא כה יז) 'וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ', עַם שֶׁאִתְּךָ [-אדם שהוא שווה לך] בַּתּוֹרָה וּבְמִצְווֹת, שהוא מקיימם, אַל תּוֹנֵהוּ.
אָמַר רַב חִסְדָּא, כָּל הַשְּׁעָרִים שבשמים נִנְעֲלוּ, חוּץ מִשַּׁעֲרֵי אוֹנָאָה, שֶׁנֶּאֱמַר (עמוס ז ז) 'וְהִנֵּה ה' נִצָּב עַל חוֹמַת אֲנָךְ וְגוֹ' וּבְיָדוֹ אֲנָךְ', כלומר, כביכול ה' עומד על חומה ישרה, ובידו פלס, להשגיח על העולם שלא תהיה בו אונאה.
וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, הַכֹּל – על כל העוונות מענישים את האדם עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, חוּץ מֵאוֹנָאָה, שה' מעניש על כך בעצמו, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) 'וּבְיָדוֹ אֲנָךְ', ומשמע שהוא מעניש על כך בעצמו.
אָמַר רַבִּי [אַבָּהוּ], שְׁלֹשָׁה הם שאֵין הַפַּרְגּוֹד – מחיצה שבין השכינה לבין צבא מרום נִנְעָל בִּפְנֵיהֶם, אלא ה' רואה אותם עד שייענשו, וְאֵלּוּ הֵן, אוֹנָאָה, וְגֶזֶל, וַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. אוֹנָאָה נלמדת מכך דִּכְתִיב 'וְהִנֵּה ה' נִצָּב עַל חוֹמַת אֲנָךְ', וכפי שהתבאר לעיל. גֶּזֶל נלמד מכך דִּכְתִיב (ירמיה ו ז) 'חָמָס וָשֹׁד יִשָּׁמַע בָּהּ עַל פָּנַי תָּמִיד', והיינו שהחמש והשוד נמצאים מול פני ה' תמיד עד שייענש החוטא. עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, דִּכְתִיב (ישעיה סה ג), 'הָעָם הַמַּכְעִיסִים אוֹתִי עַל פָּנַי תָּמִיד'.
אֶחָד הַמְאַנֶּה אֶת הַגֵּר, וְאֶחָד הַלּוֹחֲצֶנּוּ, עוֹבֵר בִּשְׁלֹשָׁה לָאוִין, שנאמר (ויקרא כה יד) 'אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו', ואיסור זה כולל את כל ישראל, ואף הגרים בכלל. ונאמר (ויקרא כה יז) 'וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ', ונאמר איסור מיוחד על אונאת גר, שנאמר (שמות כב כ) 'וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ'.
