הגמרא מביאה דרשה נוספת מהפסוק 'וחי אחיך עמך': תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, שְׁנַיִם שהיו מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ שלא במקום ישוב, וּבְיַד אֶחָד מֵהֶן היה קִיתוֹן שֶׁל מַיִם השייך לו, ואין המים שבקיתון מספיקים לשניהם, אלא אִם שׁוֹתִין שניהם מהמים, שְׁנֵיהֶן מֵתִים בצמא לאחר זמן כשיכלו המים, כי עדיין לא יגיעו בכח השתיה הזו למקום ישוב, וְאִם שׁוֹתֶה אֶחָד מֵהֶן לבדו, ימות חבירו מיד, אך אותו ששתה מַגִּיעַ לַיִּשּׁוּב, ויחיה, דָּרַשׁ בֶּן פְּטוֹרְיָה, מוּטָב שיִשְׁתּוּ שְׁנֵיהֶן, וְיָמוּתוּ שניהם, וְאַל יִרְאֶה אֶחָד מֵהֶן בְּמִיתַת חֲבֵירוֹ. עַד שֶׁבָּא רַבִּי עֲקִיבָא וְדָרַשׁ מהפסוק (ויקרא כה לו) 'וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ', כלומר, שעליך לדאוג לחיי אחיך רק 'עמך', ללמד שחַיֶּיךָ קוֹדְמִים לְחַיֵּי חֲבֵרְךָ, ולכן בעל המים ישתה לבדו מהמים כדי שיחיה, ולא יתן לחבירו משלו, הגם שמחמת כן חבירו ימות קודם לכן.
שנינו במשנה, 'אי זה הוא תרבית, המרבה בפירות, כיצד, לָקַח מִמֶּנּוּ חִטִּים בְּדִינַר זָהָב הַכּוֹר, וכן השער, עמדו חטים בשלשים דינר, אמר לו תן לי חיטי שאני מוכרן, ולוקח אני בהן יין, אמר לו הרי חטיך עשויין עלי בשלשים דינר, והרי לך אצלי בהם יין, ויין אין לו'. תמהה הגמרא, וְכִי אֵין לוֹ מַאי הֲוֵי – מה בכך שאין לו יין, וְהָתַּנְיָא – והרי כך שנינו בברייתא, אֵין פּוֹסְקִין עַל הַפֵּרוֹת עַד שֶׁיֵּצֵא הַשַּׁעַר – אין אדם רשאי לשלם לחבירו תמורת פירות שיתן לו לאחר זמן, כל זמן שלא נקבע מחיר מסוים בשוק לפירות הללו, ומשמע מכך, הָא יָצָא הַשַּׁעַר – שאם כבר נקבע מחירם של הפירות, פּוֹסְקִין – רשאי אדם לשלם לחבירו תמורת פירות שיתן לו לאחר זמן מסוים, ואַף עַל פִּי שֶׁאֵין לָזֶה שמכר לו, יֵשׁ לָזֶה – יש לאדם אחר, ויכול המוכר לקנות את הפירות ממי שיש לו, ולתת לקונה, ואם כן מדוע במשנתנו מבואר שזו ריבית האסורה מדרבנן.
מתרצת הגמרא, אָמַר רָבָא, אמנם אם נותן אדם לחבירו מעות ממש תמורת פירות שניתן לקנות בשוק, הדבר מותר, אך משנתנו בְּבָא לָחוּב בִּדְמֵיהֶן עַסְקִינָן – מדובר באופן שאינו נותן לו מעות ממש, אלא הוא מתחייב לו את אותם פירות בתמורה לחוב קודם שכבר יש לו עליו, ובמקום לתת לו את דמי החוב הוא מתחייב לתת לו פירות לאחר זמן, ואין בידו עתה פירות אלו. כִּדְתָנֵי רַבִּי אוֹשַׁעְיָא – וכפי ששנה רבי אושעיא בברייתא, דְּתָנֵי רַבִּי אוֹשַׁעְיָא, הֲרֵי שֶׁהָיָה נוֹשֶׁה בַּחֲבֵירוֹ מָנֶה, וְהָלַךְ המלוה וְעָמַד לוֹ עַל גּוֹרְנוֹ של הלוה, וְאָמַר לוֹ, תֵּן לִי אֶת מָעוֹתַי כיון שֶׁאֲנִי רוֹצֶה לִיקַּח בָּהֶן חִטִּין, אָמַר לוֹ הלוה למלוה, אמנם אין לי מעות לשלם לך, אך חִטִּין יֵשׁ לִי שֶׁאֲנִי נוֹתֵן לָךְ בחובי, צֵא וַעֲשֵׂאם עָלַי כְּשַׁעַר שֶׁל עַכְשָׁו, כלומר, יהיו לך בידי חיטים בסכום של מנה, לפי השער שבשוק. ולאחר מכן הִגִּיעַ זְמַן יַיִן לִמְכֹּר, אָמַר לוֹ המלוה ללוה, תֵּן לִי חִיטַי, שֶׁאֲנִי מוֹכְרָן, וְלוֹקֵחַ אֲנִי בָּהֶן [-בדמיהם] יַיִן. אָמַר לוֹ הלוה, יַיִן יֵשׁ לִי שֶׁאֲנִי נוֹתֵן לָךְ, צֵא וַעֲשֵׂאם עָלַי כְּשַׁעַר שֶׁל עַכְשָׁו, ויהיה לך ברשותי יין לפי ערך שווי החטים שיש לך עתה בידי. לאחר מכן הִגִּיעַ זְמַן שֶׁמֶן לִמְכֹּר, אָמַר לוֹ תֵּן לִי יֵינִי, שֶׁאֲנִי מוֹכְרוֹ וְלוֹקֵחַ אֲנִי בּוֹ שֶׁמֶן, אָמַר לוֹ הלוה, שֶׁמֶן יֵשׁ לִי שֶׁאֲנִי נוֹתֵן לָךְ, צֵא וַעֲשֵׂאם עָלַי כְּשַׁעַר שֶׁל עַכְשָׁו, בְּכֻלָּן – בכל האופנים הללו, אם באותה שעה יֵשׁ לוֹ את הפירות או היין או השמן שהוא מתחייב לתת לו, הדבר מוּתָּר, כיון שבכך הוא מוכר לו תמורת חובו את הפירות שיש בידו עתה, אך אם אֵין לוֹ פירות אלו ברשותו, הדבר אָסוּר, כיון שאינו מקנה לו עתה דבר, ואף הלה לא נתן לו מעות ממש, שיוכל לקנות בהם פירות אלו, שהרי אין לו עליו אלא חוב, ונמצא שאין זה מקח אלא הלואה של פירות תמורת פירות, בזמן שאין לו פירות ברשותו, והדבר אסור מדרבנן משום ריבית, שהרי יתכן שמחיר הפירות יעלה בינתיים, וּמַאי – ומה ביאור הלשון 'לָקַח' דְּקָתָּנֵי בְּמַתְנִיתִין – ששנינו במשנתנו, לָקַח בְּהַלְוָאָתוֹ – שקנה את הפירות הללו תמורת חוב שהיה לו אצלו.
