תָּנֵי [-שנה] רַב סַפְרָא ברייתא זו, בְּרִבִּית דְבֵי רַבִּי חִיָּיא – בהלכות ריבית שנשנו בבית מדרשו של רבי חייא, יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁהֵן מֻתָּרִים מעיקר הדין, וְאף על פי כן אָסוּר לַעֲשׂוֹתָן, מִפְּנֵי שיש בהם הַעֲרָמַת רִבִּית, כלומר, אף שהמעשים עצמם נעשים בדרך שאין בה ריבית, הרי על ידי הערמה נמצא לבסוף שהמלוה קיבל סכום גדול יותר ממה שנתן ללוה, ומחמת כן אסור לעשות כן, כֵּיצַד היא הדוגמא לכך, אָמַר לוֹ אדם לחבירו, הַלְוֵינִי מָנֶה, שהוא עשרים וחמשה סלעים, אָמַר לוֹ חבירו, מָנֶה במטבעות אֵין לִי, אבל חִטִּים בְּשווי מָנֶה יֵשׁ לִי שֶׁאֲנִי נוֹתֵן לְךָ, נָתַן לוֹ את חִטִּים בְּמָנֶה – עבור התחייבות להחזיר תמורתם מנה, כפי שוויים האמיתי, וְעתה, שידע המלוה שהלוה זקוק למעות ממש ולא לחטים, ומחמת כן הוא מוכן למכור את החטים בזול, חָזַר וּלְקָחָם מִמֶּנּוּ בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה סֶלַע, ונמצא עתה שהמלוה יקבל מהלוה לאחר זמן עשרים וחמשה סלעים, בזמן שלא נחסר מממונו אלא עשרים וארבעה סלעים, מעיקר הדין הדבר מוּתָּר, כיון שההלואה עצמה נעשתה בהיתר וכדין, ומה שקנה ממנו אחר כך את החטים הרי זה ככל מקח, וּמכל מקום אָסוּר לַעֲשׂוֹת כֵּן, מִפְּנֵי שיש בכך משום הַעֲרָמַת רִבִּית.
מותר לאדם לתת מעות לחבירו תמורת תבואה הגדילה בשדהו, הגם שעדיין לא הבשילה, ובאופן כזה שיש לו תבואה משלו מותר הדבר אפילו אם לא נקבע עדיין מחירם בשוק. רַבָּה וְרַב יוֹסֵף דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ – אמרו שניהם הלכה זו, הַאי מַאן דְּיָהִיב זוּזֵי אַתַּרְעָא חֲרִיפָא – אדם הנותן מעות תמורת פירות הנמכרים עתה במחיר זול, מחמת שעדיין לא הבשילו [וכפי שהתבאר, מותר הדבר כיון שיש למוכר תבואה ברשותו], צָרִיךְ לְאִיתְחַזּוּיֵי בְּבֵי דָּרֵי – עליו להראות את עצמו בגורן של המוכר בעת הדישה והזרייה של התבואה.
מבררת הגמרא, לְמַאי – לשם מה עליו להראות עצמו בגורן של המוכר, אִי לְמִיקְנָא – אם כדי לקנות את התבואה, לֹא קָנֵי – הרי גם אם יראה עצמו בגורן לא יחול קניינו בתבואה, מאחר ואין כסף גומר את הקנין ללא משיכה. וְאִי לְקַבּוּלֵי עֲלֵיהּ מִי שֶׁפָּרַע – ואם כדי שיחול עונש 'מי שפרע' על מי שיחזור בו מהמקח, כִּי לֹא מִיתְחַזִּי נַמֵּי מְקַבֵּל – הרי גם אם לא יראה עצמו בגורן יחול עונש זה על מי שיחזור בו מהמקח, כדין כל מקח שניתנו בו המעות ועדיין לא נעשתה משיכה. מתרצת הגמרא, לְעוֹלָם הטעם שעליו לבוא לגורן הוא כדי לְקַבּוּלֵי עֲלֵיהּ [-לקבל עליו] עונש של מִי שֶׁפָּרַע, וְהטעם שאין העונש חל מאליו מחמת נתינת המעות, כיון דמַאן דְּיָהִיב זוּזֵי אַתַּרְעָא – דרכו של קונה הנותן מעות לפי השער הזול, והיינו קודם שהבשילה התבואה, לְבֵי תְּרֵי תְּלָתָא יָהֵיב – שנותן מעות לשנים או שלשה מוכרים, ואף שאינו זקוק אלא לכמות אחת של תבואה, כיון שאינו יודע מתחילה איזו תבואה תבשיל תחילה, ולכן רק אִי מִיתְחַזִּי לֵיהּ – אם מראה עצמו בגורן של חבירו, סַמְכָא דַּעְתֵּיהּ – סומכת דעתו של המוכר שיקנה ממנו את התבואה, וְאִי לֹא – אך אם אינו מראה עצמו, לֹא סַמְכָא דַּעְתֵּיהּ – אין דעתו סומכת על מקח זה, כיון דאָמַר לֵיהּ – יאמר המוכר לקונה, לאחר שיחזור בו מהמקח, אֲמֵינָא – אמרתי לעצמי, כשראיתי שלא באת לגורן, אַשְׁכְּחַת פֵּירֵי דְשַׁפִּירֵי מִדִּידִי – בודאי מצאת במקום אחר תבואה טובה ויפה יותר משלי, וְשָׁקַלְתְּ – וקנית אותה, ולכן אינו צריך לקבל עליו קללת מי שפרע, ורק אם בא הקונה לגורן וסומך המוכר דעתו על כך שיקנה ממנו את התבואה, יש עונש מי שפרע למי מביניהם שחוזר בו.
אָמַר רַב אַשִּׁי, הַשְׁתָּא דַּאֲמַרְתְּ מִשּׁוּם מִסְמָךְ דַּעְתָּא הוּא – מעתה שאתה אומר שטעמו של דין זה הוא משום סמיכות דעתו של המוכר, אין צורך שיגיע דווקא לגורן, אלא אֲפִלּוּ אַשְׁכְּחֵיהּ בְּשׁוּקָא וְאָמַר לֵיהּ – גם אם מצאו הקונה את המוכר בשוק ואמר לו שיקנה ממנו את התבואה, סַמְכָא דַּעְתֵּיהּ – סומכת דעתו של המוכר, ואין אחד מהם רשאי לחזור בו, ואם חזר מקבל עליו 'מי שפרע'.
