אָמְרוּ לֵיהּ מַר יְנוּקָא וּמַר קְשִׁישָׁא, בְּנֵי דְּרַב חִסְדָּא, לְרַב אַשִּׁי, הָכִי אָמְרֵי נְהַרְדָּעֵי – כך אמרו בני ישיבת נהרדעא, מִשְּׁמֵיהּ [-משמו] דְּרַב נַחְמָן, אַסְמַכְתָּא, והיינו דבר שהאדם מתחייב עליו אם יקרה דבר מסוים, וסומך דעתו שלא יקרה אותו דבר ושלא יחול חיובו, וכגון באופן המבואר במשנתנו, שאמר הלוה למלוה שאם יגיע זמן הפרעון ולא ישלם לו יטול המלוה את הקרקע עצמה, וסמך דעתו על כך שיפרע את החוב בזמנו, בְּזִמְנֵיהּ קַנְיָא – בזמנו, חל הקנין, בְּלֹא זִמְנֵיהּ לֹא קַנְיָא – שלא בזמנו לא חל הקנין, והבין רב אשי שכוונתם לומר שאם הגיע זמן הפרעון ולא פרע קנה המלוה את הקרקע, אך אם עדיין לא הגיע הזמן לא קנה, ולכן אָמַר לְהוּ רב אשי לבניו של רב חסדא, פְּשִׁיטָא – הרי דין זה פשוט הוא, שהרי כָּל מִידֵי נַמֵּי – בכל תנאי הדין הוא כן, ואפילו בתנאי שאין בו משום אסמכתא, בְּזִמְנֵיהּ קַנְיָא – כשהגיע זמן קיום התנאי חל הקנין, בְּלֹא זִמְנֵיהּ לֹא קַנְיָא – אך קודם שהגיע הזמן לא קנה. המשיך רב אשי ואמר להם, דִּלְמָא הָכֵי קָאָמְרִיתוּ – שמא כך כוונתכם לומר בשם רב נחמן, אַשְׁכְּחֵיהּ בְּגוֹ זִמְנֵיהּ – אם מצאו המלוה ללוה בתוך זמן ההלואה, קודם שהגיע זמן הפרעון, וְאָמַר לֵיהּ קְנִי – ואמר הלוה למלוה שיקנה את השדה תמורת החוב, קָנֵי – אכן קונה המלוה את הקרקע, כיון שעדיין לא הגיע זמן הפרעון ולא היה המלוה יכול כלל לתובעו, ואם כן לשם מה אמר לו הלוה שיקנה את הקרקע, ובודאי גמר בדעתו להקנות את הקרקע למלוה, ולכן חל קניינו. אך אם אַשְׁכְּחֵיהּ לְאַחַר זִמְנֵיהּ – מצאו הלוה למלוה לאחר שהגיע זמן הפרעון ולא פרעו, וְאָמַר לֵיהּ הלוה למלוה קְנִי – קנה את הקרקע, לֹא קָנֵי – אין קניינו חל, ולא זכה המלוה בקרקע, מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם לכך שאינו קונה, כיון שאין כוונת הלוה באמת להקנות לו את הקרקע, אלא מֵחֲמַת כִּיסּוּפָא הוּא דְּקָאָמַר לֵיהּ – מחמת שהלוה מתבייש מהמלוה בכך שלא פרע לו את החוב בזמנו אומר הוא כן, ובאמת אין כוונתו שיחול הקנין, ולכן אינו קונה.
מסיקה הגמרא, וְלֹא הִיא – אין הדין כן, כמו שאמרו בני רב חסדא בשם רב נחמן, וכפי שביאר רב אשי, אלא אֲפִלּוּ אם אַשְׁכְּחֵיהּ בְּגוֹ זִמְנֵיהּ – מצאו הלוה למלוה בתוך הזמן, קודם שהגיע זמן הפרעון, וְאָמַר לֵיהּ הלוה למלוה קְנִי – קנה את הקרקע בחוב זה, לֹא קָנֵי – אין המלוה קונה, כיון שאנו אומרים שלא גמר בדעתו באמת להקנות לו את הקרקע, וְהָאִי דְּאָמַר לֵיהּ הָכֵי – והטעם שהוא אומר כן למלוה, היינו כיון דסָבַר בדעתו, מוטב לי לומר לו כן עתה, כִּי מָטָא זִמְנֵיהּ לֹא נִיטְרַח – כדי שכאשר יגיע זמן הפרעון לא יטריחני המלוה לפרוע מיד את החוב, אך באמת אין כוונתו שתישאר הקרקע ברשות המלוה לפרעון החוב, ואינו קונה.
מביאה הגמרא כלל נוסף בדיני אסמכתא: אָמַר רַב פָּפָּא, הַאי אַסְמַכְתָּא – אסמכתא זו הנעשית בין הלוה למלוה, שאם לא יפרענו בזמנו יטול המלוה את הקרקע הממושכנת בידו, זִימְנִין דְּקַנְיָא – לפעמים מועיל התנאי וחל הקנין, וְזִימְנִין לֹא קַנְיָא – ולפעמים אין התנאי מועיל ואין הקנין חל. ומבאר רב פפא, אַשְׁכְּחֵיהּ לְאַחַר זִמְנֵיהּ – אם מצאו המלוה ללוה לאחר שהגיע זמן הפרעון, וְאַשְׁכְּחֵיהּ דְּשָׁתֵי שִׁיכְרָא – וראה שהלוה שותה שיכר, דרך שמחה, הרי זו ראיה שאינו מחזר אחר מעות לפרוע את החוב, ולכן קָנֵי המלוה את הקרקע. אך אם מצאו דְּקָא מְהַפֵּךְ בְּזוּזֵי – שהוא מחזר אחר מעות, הרי זו ראיה שכוונתו לפרוע את החוב במעות ולפדות את הקרקע, ולכן לֹא קָנֵי – אין המלוה קונה את הקרקע.
אָמַר לֵיהּ רַב אָחָא מִדִּיפְתִּי לְרָבִינָא, מדוע באופן שמצאו שותה שיכר אנו אומרים שקנה המלוה, דִּילְמָא לְפַכּוֹחֵי פַּחְדֵיהּ – שמא הוא עושה כן כדי להשכיח מעצמו את פחדו ודאגתו מכך שלא השיג מעות לפרוע את החוב, ומנין שאכן גמר בדעתו שתישאר הקרקע ביד המלוה לפרעון החוב. אִי נַמֵּי – וכן יתכן כמו כן דאִינִישׁ אַסְמְכֵיהּ דְּיָהִיב לֵיהּ זוּזֵי – שהוא סומך דעתו על אדם אחר שאמר לו שיתן לו את המעות לפרעון החוב.
אֶלָּא אָמַר רָבִינָא, אִי קַפִּיד בִּדְמֵי – אם ביום הפרעון הוא מוכר את חפציו, ומדקדק עם הקונים שיתנו לו את שוויים האמיתי ואינו מוזיל, הרי זו ראיה שאינו מחזר אחר מעות לפרוע בהם את החוב, ולכן וַדַּאי קָנֵי המלוה את הקרקע שבידו. אָמַר לֵיהּ רַב אָחָא מִדִּיפְתִּי לְרָבִינָא, הרי גם באופן זה אין כאן ראיה, דִּילְמָא כִּי הֵיכֵי דְּלֹא תִּיזַלְזַל אַרְעָא – שמא הוא עושה כן כדי שלא יראו בני אדם שהוא דחוק למעות, ומתוך כך יתנו לו תמורת הקרקע פחות משווייה, ואם כן עדיין אין כאן ראיה שרצונו שיטול המלוה את הקרקע עצמה.
אֶלָּא אָמַר רַב פָּפָּא, אִי קַפִּיד בְּאַרְעָא – אם הלוה מקפיד באותו זמן בקרקעותיו, שלא למוכרם אפילו בשוויים האמיתי, הרי זו ראיה שאינו מחזר אחר מעות, ולכן וַדַּאי קָנֵי – קונה המלוה את הקרקע שבידו תמורת החוב.
