וְאָמַר רַב פָּפָּא, אַף עַל גַב דַּאֲמוּר רַבָּנָן – הגם שאמרו חכמים, שאם אמר הלוה למלוה שאם לא יפרענו עד זמן מסוים יטול את הקרקע הממושכנת בידו לפרעון חובו, אַסְמַכְתָּא לֹא קַנְיָא – כיון שיש בכך משום 'אסמכתא', שסומך הלוה דעתו שיפרע את החוב ולא יגיע לידי גביית הקרקע, לכך אף אם לא פרע את החוב אין המלוה קונה את הקרקע, מכל מקום 'אַפּוֹתִּיקֵי' הֲוָה לְמַגְבֵּי מִינַּהּ – נעשית אותה קרקע כ'אפותיקי', כלומר, כקרקע המיוחדת למלוה לגבות ממנה את חובו, ויכול לגבות ממנה את החלק שכנגד סכום ההלואה, ואף אם יבוא הלוה לאחר זמן וירצה לתת לו מעות כפרעון לחוב, אין המלוה צריך לקבלם ממנו, אלא נשארת הקרקע ברשותו.
אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב נָתָן לְרַב פָּפָּא, מִי קָא אָמַר לֵיהּ קְנִי לְגֻבַיְנָא – וכי אמר הלוה למלוה בשעת ההלואה שאם לא יפרענו יקנה את הקרקע לגביית חובו, והרי לא אמר לו כן, ואם כן כיצד תיעשה הקרקע 'אפותיקי' לגבות ממנה את החוב ללא דעת הלוה.
אָמַר לֵיהּ מַר זוּטְרָא בְּרֵיהּ דְּרַב מָרֵי לְרָבִינָא, הרי משמע מקושייתו של רב הונא שהחסרון הוא רק בכך שלא אמר לו 'קני לגוביינא', וְקשה על כך, וכי אִי אָמַר לֵיהּ הלוה למלוה בפירוש 'קְנִי לְמִגְבָּא מִינֵיהּ', מַאי הֲוָה – מה בכך, ומדוע שיועילו דבריו, והרי עדיין אַסְמַכְתָּא הִיא, שהרי כל דבר שתולה האדם בתנאי מסוים, וכגון כאן שאומר לו שאם לא יפרענו עד זמן מסוים יוכל לגבות את חובו מהקרקע, הרי זו אסמכתא, וְאַסְמַכְתָּא לֹא קַנְיָא.
מבררת הגמרא, וְאֶלָּא אַפּוֹתִּיקֵי דְּקָאָמַר רַב פָּפָּא מַאי הִיא – באיזה אופן אם כן שייכים דברי רב פפא, שגם אם לא קנה את הקרקע כולה, יכול לגבות ממנה את שיעור חובו. ומבארת, היינו באופן דְּאָמַר הלוה למלוה, גם בתוך זמן ההלוואה לֹא יְהֵא לָךְ פֵּרָעוֹן אֶלָּא מִזּוֹ, כלומר, בכל מקרה ובכל זמן שאבוא לפרוע את החוב, יהא הפרעון מתוך הקרקע עצמה, אלא שאם אפרע לך בזמן, אתן לך מהקרקע רק את שיעור החוב, ואם אפרע לאחר הזמן תקנה את כל הקרקע, ועל כך אמר רב פפא שאמנם לא הועיל תנאו לענין זה שאם עבר זמן הפרעון יקנה את כל הקרקע, אך הועילו דבריו לענין זה שתיעשה הקרקע אפותיקי, ויגבה רק ממנה.
מביאה הגמרא מעשה בענין זה: רַב בַּר שְׁבָא, הֲוָה מַסִּיק בֵּיהּ רַב כַּהֲנָא זוּזֵי – היה נושה מעות ברב כהנא, אָמַר לֵיהּ רב כהנא לרב בר שבא, אִי לֹא פָּרַעְנָא לָךְ בְּיוֹם פְּלוֹנִי – אם לא אפרע לך את החוב בתאריך מסוים, גָּבִי מֵהַאי חַמְרָא – תגבה את חובך מיין זה שברשותי. סָבַר רַב פָּפָּא לְמֵימַר – היה רב פפא סבור לומר שאין בכך חסרון של אסמכתא, וטעמו, כִּי אַמְרִינָן אַסְמַכְתָּא לֹא קַנְיָא – כיון שמה שאנו אומרים שאסמכתא אינה קונה, הַנֵּי מִילֵּי בְּאַרְעָא – זהו דווקא בקרקע, דְּלָאו לְזַבּוּנָה קָיְימָא – שאין בעליה רוצים למוכרה, ורק מחמת שיש להם חוב צריכים הם למוכרה, וכיון שלכתחילה אין רצונם במכירתה, הסכמתם לכך נחשבת כאסמכתא, אֲבָל חַמְרָא – אבל יין, כֵּיוָן דִּלְזַבּוּנֵי קָאֵי – כיון שבין כך עומד היין למכירה, כְּזוּזֵי דָּמֵי – הרי דינו כמעות, שאדם עשוי לפרוע בהם את חובו, ואין בכך חסרון של אסמכתא.
אָמַר לֵיהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ לְרַב פָּפָּא, אין הדבר כן, אלא הָכִי אַמְרִינָן מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא – כך אמרו בשם רבא, כָּל 'דְּאִי' לֹא קָנִי – כל דבר שאומר האדם בלשון 'אם', כלומר שאם יארע כך וכך אעשה דבר מסוים, הרי זה סימן שלכתחילה אין רצונו לעשות כן [ואף שבדרך כלל עומד היין למכירה, יתכן שאדם זה אינו רוצה למוכרו], אלא שהוא סומך דעתו על כך שלא יארע אותו דבר המחייב אותו לקיים את תנאו, ולכן יש בכך חסרון של אסמכתא.
