אָמַר רַב נַחְמָן, הַשְׁתָּא דַּאֲמוּר רַבָּנָן – מעתה שאמרו חכמים שאַסְמַכְתָּא לֹא קַנְיָא, ולכן אם התנה הלוה עם המלוה שאם לא יפרע לו עד זמן מסוים יטול לעצמו את הקרקע הממושכנת בידו, כפרעון לחובו, לא חל תנאי זה ואין המלוה זוכה בקרקע, אם לא ידעו זאת המלוה והלוה, וכשהגיע אותו זמן נטל המלוה את הקרקע ואכל את פירותיה, הרי כאשר מתברר להם שאין ההלכה כן, הַדְרָא אַרְעָא – חוזרת הקרקע ללוה, לאחר שפרע למלוה את דמי ההלואה ואינה ממושכנת עוד ביד המלוה, וְהַדְרֵי פֵּירֵי – וצריך המלוה להחזיר ללוה גם את פירות הקרקע שאכל באותם שנים שהיתה הקרקע בידו, והיה סבור שהיא שלו.
מבררת הגמרא, לְמֵימְרָא – האם יש להוכיח מדין זה דְּסָבַר רַב נַחְמָן שמְחִילָה בְּטָעוּת לֹא הַוְיָא מְחִילָה – שהמוחל לחבירו מחמת שטעה בידיעת ההלכה, אין זו מחילה, וכאשר מתבררת לו ההלכה יכול הוא לתבוע מחבירו שישיב לו את הדבר שמחל עליו, וְהָא אִיתְּמַר – והרי נאמרה מימרא זו בבית המדרש, הַמּוֹכֵר פֵּרוֹת דֶּקֶל לַחֲבֵירוֹ קודם שבאו פירות הדקל לעולם, אָמַר רַב הוּנָא, עַד שֶׁלֹּא בָּאוּ אותן פירות לָעוֹלָם, יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ, כיון שאין אדם יכול למכור דבר שלא בא לעולם, וכיון שלא חלה מכירתו יכול הוא לחזור בו ולבטלה, אבל מִשֶּׁבָּאוּ הפירות לָעוֹלָם, אֵין יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ. וְרַב נַחְמָן אָמַר, אַף מִשֶּׁבָּאוּ הפירות לָעוֹלָם יָכוֹל המוכר לַחֲזֹר בּוֹ, כיון שאין המקח קיים. וְאָמַר רַב נַחְמָן, מוֹדֵינָא – אף אני מודה, דְּאִי שָׁמִיט וְאָכִיל – שאם הניח המוכר לקונה ליטול את אותם פירות דקל, לֹא מַפְּקִינָן מִינֵּיהּ – אין מוציאים אותם מידו, ומוכח שכיון שהיו שניהם סבורים שחל המקח, הרי זו מחילה בטעות, והיא נחשבת מחילה גמורה, ולכן אין המוכר יכול להוציא את הפירות מהקונה, ואם כן גם כאן, הגם שהיתה למלוה וללוה טעות בכך שחשבו שהועיל התנאי, וסברו שקנה המלוה את הקרקע, מכל מקום סוף סוף היתה כאן מחילה בטעות על הפירות שאכל המלוה, ומדוע יכול הלוה להוציא ממנו את הפירות.
מתרצת הגמרא, הָתָם – שם, לגבי מכירת פירות דקל שעדיין לא באו לעולם, זְבִינֵי – הרי זו מכירה. הָכָא – ואילו כאן, לגבי הקרקע ופירותיה, הרי זו הַלְוָאָה, וממילא יש חילוק ביניהם, בִּזְבִינֵי – לגבי מכירה, דְּלֵיכָּא אִיסּוּרָא – שאין איסור במכירת דבר שלא בא לעולם, הַוְיָא מְחִילָתוֹ מְחִילָה – מועילה מחילתו. אבל בְּהַלְוָאָה, דְּאִיכָּא אִיסּוּרָא – שיש איסור בדבר, שהרי המלוה מקבל פירות אלו יתר על דמי ההלואה שנתן לו הלוה, ונראה הדבר כריבית, לֹא הַוְיָא מְחִילָתוֹ מְחִילָה – אין זו מחילה המועילה, כיון שבודאי אם היה יודע שיש בכך איסור לא היה מתרצה ולא היה מוחל, ולכן על המלוה להחזיר את כל הפירות שאכל.
הגמרא מביאה מעשה בענין אסמכתא: הַהִיא אִיתְּתָא דְּאָמְרָה לֵיהּ לְהַהוּא גַבְרָא – מעשה באשה שאמרה לאדם אחד, זִיל זַבִּין לִי אַרְעָא מִקָּרִיבַאי – לך וקנה לי קרקע מקרובי משפחתי. אָזַל – הלך אותו אדם, זָבַן לָהּ – קנה עבורה את הקרקע שביקשה. אָמַר לֵיהּ המוכר לשליח, אִי הֲווּ לִי זוּזֵי מְהַדְרָא לָהּ נִיהֲלִי – אם יהיו לי בעתיד מעות, אתן לה אותם והיא תחזיר לי את הקרקע. אָמַר לֵיהּ השליח למוכר, אַתְּ וְנַוְולָא אָחֵי – אתה ואותה אשה ששמה 'נוולא', קרובי משפחה אתם, ותתפשרו ביניכם בדבר זה. אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא, בְּכָל אופן הדומה למקרה זה שאמר השליח 'אַתְּ וְנַוְולָא אָחֵי', סַמְכָא דַּעְתֵּיהּ – סומכת דעתו של המוכר על דברי השליח, שבודאי תתרצה אותה אשה להחזיר לו את הקרקע כשיהיו לו מעות, וְלֹא גָּמַר וּמַקְנֵי – ואינו גומר בדעתו להקנות אלא אם כן יתקיים תנאי זה, ולכן יכול הוא לאחר זמן לתת לה מעות, ולבטל את מכירת הקרקע.
