מבררת הגמרא, ולדעת אמוראים אלו האוסרים על המלוה לאכול את פירות הקרקע באופן זה, וְאֶלָּא בְּמַאי נֵיכוּל – באיזה אופן יכול המלוה לאכול את פירות הקרקע של הלוה, בְּמַשְׁכַּנְתָּא דְּסוּרָא – במשכנתא שהיו רגילים לעשות בעיר סורא, דְכָתְבֵי הָכִי – שכך היו כותבים בשטר המשכנתא, בְּמִישְׁלַם שְׁנַיָּא אִילֵּין – כשיסתיימו שנים אלו של אכילת פירות הקרקע, תֵּיפּוּק אַרְעָא דָא בְּלֹא כֶּסֶף – תצא הקרקע הזו מרשות המלוה ותחזור לרשות הלוה, ללא כסף, כלומר, שלא יצטרך הלוה כלל לשלם את החוב, אלא המלוה יאכל את פירות הקרקע באותם שנים שסיכמו ביניהם, ובסיום אותם שנים תחזור הקרקע לבעליה, ואף שיתכן שהפירות של אותם שנים יהיו שוים יותר מסכום ההלואה, מכל מקום אין הדבר נראה כהלואה, אלא כמכר, וכאילו קנה ממנו את פירות הקרקע של כל אותם שנים, בסכום מסוים.
אָמַר מַר בְּרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף, מִשְּׁמֵיהּ [-משמו] דְּרָבָא, הַאי מַשְׁכַּנְתָּא – משכנתא זו, שנותן הלוה למלוה את שדהו והמלוה אוכל את פירות הקרקע, בְּאַתְרָא דִמְסַלְּקֵי כִּדְמַיְיתֵי לֵיהּ זוּזֵי – במקום שהמנהג הוא שיכול הלוה לסלק את המלוה מהקרקע כאשר הוא נותן לו את דמי ההלואה, אם אָכַל המַלְוֶה מפירות הקרקע שִׁעוּר זוּזֵי – את שיעור מעות החוב, מְסַלְּקִינָן לֵיהּ בְּלֹא זוּזֵי – מסלקים את המלוה מהקרקע, כיון שיכול הלוה לטעון, הרי אילו היו לי מעות לפרוע את חובי הייתי יכול לסלק על ידם את המלוה מהקרקע, ואם כן אף עתה שאין לי מעות, הפירות נחשבים כמעות לענין זה, וכיון שאכל את פירות הקרקע בשיעור דמי החוב, יש לסלקו מהקרקע [ואף שהתבאר לעיל שאין זו אלא ריבית דרבנן, שאין בית דין מוציאים אותה מיד המלוה, היינו רק לאחר שכבר אכל המלוה את פירות הקרקע בריבית, אך עתה שבא הלוה קודם לכן, ותובע שיוציאו את הקרקע מהמלוה מיד לאחר שאכל מפירות הקרקע בערך מעות ההלואה, שומעים לו]. אָכַל טְפֵי – אבל אם כבר אכל המלוה מפירות הקרקע יותר מדמי ההלואה, לֹא מַפְקִינָן מִינֵּיהּ – אין מוציאים מידו, וכפי שהתבאר, שזו ריבית דרבנן שאינה יוצאת בדיינים. וְלֹא מְחַשְּׁבִינַן מִשְּׁטָרָא לִשְׁטָרָא – ואין הלוה יכול לטעון שאת פירות הקרקע שאכל המלוה יותר מהקרן של ההלואה, ייחשבו לו כפרעון עבור הלואה אחרת שיש לו אצל אותו מלוה, כיון שהמלוה לא קיבל את הפירות הללו כפרעון להלואה השניה, אלא כריבית להלואה הראשונה, וכיון שזו ריבית דרבנן שאי אפשר להוציאה מיד המלוה בעל כרחו, ממילא גם אי אפשר להחשיבה כפרעון לחוב אחר של הלוה. אמנם בְּיַתְמֵי – ביתומים, שהקרקע שלהם נתונה במשכנתא אצל המלוה, אם אָכַל מפירות הקרקע שִׁעוּר זוּזֵי של דמי החוב, מְסַלְּקִינָן לֵיהּ – מסלקים את המלוה מהקרקע, אבל אם אָכַל טְפֵי – יותר מדמי ההלואה, לֹא מַפְקִינָן לֵיהּ – אין מוציאים ממנו את הפירות, מאחר וזו ריבית דרבנן, שאינה יוצאת בדיינים. וּמְחַשְּׁבִינַן מִשְּׁטָרָא לִשְׁטָרָא – אם היו היתומים חייבים שתי חובות לאותו מלוה, והיתה קרקע ממושכנת בידו עבור הלואה אחת, ואכל מפירותיה יותר משיעור הקרן של אותה הלואה, מחשיבים את אותם פירות העודפים כפרעון להלואה השניה, והטעם לכך, כיון שבית דין הם אביהם של יתומים, וכאילו מיד כשסיים לאכול את פירות הקרקע כנגד דמי החוב הראשון, סילקוהו מהקרקע, וכל הפירות שאכל מכאן והלאה הם פרעון לחוב השני.
אָמַר רַב אַשִּׁי, הַשְׁתָּא דַּאֲמַרְתְּ – מעתה שאתה אומר אָכַל טְפֵי לֹא מַפְקִינָן מִינֵּיהּ – שאם אכל מפירות הקרקע יותר מדמי החוב אין מוציאים ממנו את הקרקע, אָכַל שִׁעוּר זוּזֵי – גם אם אכל מפירות הקרקע רק כשיעור הדמים, נַמֵּי לֹא מְסַלְּקִינָן לֵיהּ בְּלֹא זוּזֵי – גם כן אין מסלקים אותו בלא שיפרע לו הלוה את דמי ההלואה, מַאי טַעְמָא – ומה הטעם לכך, כָּל סַלּוֹקֵי בְּלֹא זוּזֵי אֲפוֹקֵי מִינֵּיהּ הוּא – כיון שלסלק את המלוה מהקרקע בלא שיקבל את דמי ההלואה, הרי זה כאילו הוצאנו מידו את הריבית שאכל, ופרע בה הלוה את החוב, (מאי טעמא) והרי אֲבַק רִבִּית הוּא, כלומר, ריבית דרבנן, וַאֲבַק רִבִּית אֵינוֹ יוֹצֵא בְּדַיָּינִין.
פוסק הרי"ף: וְהִלְכְתָא – וההלכה היא כְּרַב אַשִּׁי.
