מוסיף הרי"ף ומבאר, הַאי מַשְׁכַּנְתָּא – משכנתא זו שאנו עוסקים בה, שעליה אמר רב אשי שאין מסלקים אותו בלא פרעון החוב, מאחר וזו ריבית דרבנן שאינה יוצאת בדיינים, מַשְׁכַּנְתָּא בְּנַכְיְתָא הִיא – מדובר במשכנתא שבה מנכה המלוה את שווי הפירות שהוא אוכל מדמי החוב, והטעם שצריך לומר כן, כִּי הֵיכֵי דְּלֹא תִּיקְשֵׁי הִלְכְתָא אַהִלְכְתָא – כדי שלא תהיה סתירה בין מה שפסקנו כאן הלכה כרב אשי, לבין מה שפסקנו במקום אחר, דְּהָא מַשְׁכַּנְתָּא בְּלֹא נַכְיְתָא – שהרי לגבי משכנתא שאין המלוה מנכה את שווי הפירות מהחוב, קַיְימָא לָן בָּהּ כְּרָבִינָא – אנו פוסקים בזה כדעת רבינא, דְּרִבִּית קְצוּצָה הִיא, האסורה מהתורה, וְיוֹצְאָה בְּדַיָּינִין, דְּהָוְיָא לָהּ – שהרי זה כְּלוה האומר למלוה הַלְוֵינִי עַל מְנָת שֶׁתֹּאכַל שָׂדֶה זוֹ בְּחִנָּם, דְּהַיְנוּ רִבִּית קְצוּצָה, ולכן בהכרח יש להעמיד את דברי רב אשי, האומר שריבית של משכנתא אינה יוצאת בדיינים, בריבית שבה מנכה המלוה את שווי הפירות מדמי החוב.
וְאִיכָּא מַאן דִּסְבִירָא לֵיהּ כְּרָבִינָא בִּזְבִינֵי בִּלְחוֹד – אמנם יש מי שסובר שהלכה כרבינא רק במקח, שהמעות חוזרות, כיון שזו מחילה בטעות, אֲבָל לגבי מַשְׁכַּנְתָּא של הלואה הוא סובר שאֲבַק רִבִּית הִיא, ואין זו ריבית קצוצה, וּמוֹקִים לְהָא – ומחמת כן יכול הוא להעמיד את דברי רב אשי בְּמַשְׁכַּנְתָּא בְּלֹא נַכְיְתָא, שהיא ריבית דרבנן, ואין סתירה בין ההלכות, כיון שלגבי הלואה לא נפסקה הלכה כרבינא שזו ריבית קצוצה.
רַב פָּפָּא, וְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ, דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ – אמרו שניהם דין זה, הַאי מַשְׁכַּנְתָּא – משכנתא זו, בְּאַתְרָא דִמְסַלְּקֵי כָּל אֵימַת דְּמַיְיתֵי זוּזֵי – במקום שהמנהג הוא שהלוה יכול לסלק את המלוה מהקרקע הממושכנת בידו בכל זמן שישלם לו את דמי ההלואה, אם מת המלוה והניח קרקע זו הממושכנת בידו, אֵין בַּעַל חוֹב הנושה במלוה עצמו גּוֹבֶה מִמֶּנָּה, כיון שאין לו בגוף הקרקע כלום, אלא יש לו זכות באכילת הפירות, וכיון שהפירות הן מטלטלין אין גובים מהם, שהרי מטלטלין של יתומים שירשום מאביהם אינם משתעבדים לבכל חוב. וְאם מת המלוה כשהקרקע ממושכנת בידו, אֵין הַבְּכוֹר שבבניו נוֹטֵל בָּהּ פִּי שְׁנַיִם, כיון שאין בכור נוטל פי שנים אלא בדבר המוחזק ביד אביו, ולא בדבר הראוי לבוא לרשותו, ואף כאן אין לאביהם חלק בגוף הקרקע כעת, אלא זכות באכילת הפירות העתידים לבוא. וּשְׁבִיעִית מְשַׁמַּטְתָּהּ, כמו כל חוב שיש עליו שטר [ורק במשכון של מטלטלין אמרו שאין שביעית משמטת חוב זה].
וּבְאַתְרָא דְּלֹא מְסַלְּקֵי אֶלָּא עַד דְּמִישְׁלַם זִימְנָא – ואילו במקומות שבהם אין הלוה יכול לסלק את המלוה מהקרקע הממושכנת בידו מתי שירצה, אלא רק כאשר יסתיימו אותם שנים שסיכמו ביניהם מתחילה, בַּעַל חוֹב של המלוה גּוֹבֶה מִמֶּנָּה לאחר מותו, כיון שנחשב הדבר שיש לו חלק בקרקע הממושכנת עצמה, וְהַבְּכוֹר נוֹטֵל בָּהּ פִּי שְׁנַיִם, כיון שנחשב הדבר כ'ראוי', אלא כדבר שהיה מוחזק כבר עתה ביד המת. וְאֵין הַשְּׁבִיעִית מְשַׁמַּטְתָּהּ.
