אָמַר מַר זוּטְרָא, מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב פָּפָּא, הַאי מַשְׁכַּנְתָּא – משכנתא זו, שנותן הלוה למלוה קרקע כמשכון על הלואתו, בְּאַתְרָא דִמְסַלְּקֵי כִּדְמַיְיתֵי זוּזֵי – במקום שהמנהג הוא שהלוה מסלק את המלוה מהקרקע כאשר הוא נותן לו את דמי הפרעון, מְסַלְּקֵי לֵיהּ וַאֲפִלּוּ מִתַּמְרֵי דְּנַפְלֵי אַבּוּדְיָא – הרי הסילוק הוא סילוק מוחלט, ואפילו מהתמרים שכבר הבשילו ונפלו מהעץ ומונחים על המחצלאות שתחת העץ, ואין המלוה יכול ליטלם לעצמו. וְאִי אַגְבְּהִינְהוּ בְּסַנְסִּנֵי – אך אם הגביהם המלוה והניחם בסלים ליטלם, קְנַנְהוּ – קנאם המלוה, ואין הלוה נוטלם ממנו.
פְּשִׁיטָא – דין זה פשוט הוא, בְּאַתְרָא דִמְסַלְּקֵי – במקום שהמנהג הוא שהלוה מסלק את המלוה מהקרקע על ידי פרעון דמי החוב, וְאָמַר המלוה לֹא מִסְתַּלִּיקְנָא, כלומר, התנה המלוה עם הלוה בשעת ההלואה שלא יוכל לסלקו מהקרקע עד שיעברו כך וכך שנים, הָא אָמַר לֹא מִסְתַּלִּיקְנָא, וכיון שהתנה זאת בפירוש הועיל תנאו ואין הלוה יכול לסלקו עד שיעבור אותו זמן שהתנו ביניהם. אֶלָא בְּאַתְרָא דְּלֹא מְסַלְּקֵי – אבל במקום שאין המנהג שיוציא הלוה מהמלוה את הקרקע על ידי פרעון, וְאָמַר מִסְתַּלִּיקְנָא – והתנו המלוה והלוה ביניהם מתחילה שיוכל הלוה לסלק את המלוה על ידי פרעון החוב, מַאי – מה הדין, האם יש צורך בקנין כדי שיחול התנאי, או שאף ללא קנין מועילים דבריהם. מביאה הגמרא מחלוקת בענין זה, רַב פָּפָּא אָמַר, לֹא צָרִיךְ לְמִיקְנָא מִינֵּיהּ – אין צורך בקנין כדי שיחול תנאי זה, וְרַב שֵׁשֶׁת בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי אָמַר, צָרִיךְ לְמִיקְנָא מִינֵּיהּ – יש צורך בקנין כדי שיחול תנאו. וְהִלְכְתָא – וההלכה היא שצָרִיךְ לְמִיקְנָא מִינֵּיהּ.
אָמַר רַב אַשִּׁי, אָמְרוּ לִי סָבֵי דְּמָתָא מְחַסְיָא – אמרו לי הזקנים שבעיר 'מתא מחסיא', סְתָם מַשְׁכַּנְתָּא, שניתנה למלוה ללא שקצבו ביניהם זמן מסוים, שַׁתָּא – זמנה שנה אחת. מבררת הגמרא, לְמַאי נַפְקָא מִינָּהּ, ומבארת, דְּאִי אָכִיל שַׁתָּא מְסַלֵּק לֵיהּ – שאם אכל המלוה פירות שנה אחת, יכול הלוה לסלק אותו על ידי פרעון דמי החוב. וְאִי לֹא – אך אם עדיין לא אכל פירות אפילו של שנה אחת, לֹא מְסַלֵּק לֵיהּ – אין הלוה יכול לסלקו.
מוסיף הרי"ף ואומר, הַנֵּי שְׁמַעְתָּתָא דְמַשְׁכַּנְתָּא – כל הסוגיות הללו של דיני משכנתא, כּוּלְּהוּ בְּמַשְׁכַּנְתָּא בְּנַכְיְיתָא נִינְהוּ – כולן עוסקות במשכנתא שניתנה למלוה על דעת שיאכל את פירות הקרקע וינכה את דמיהם מהחוב, וְאַף עַל גַב דִּסְבִירָא לָן דְּמַשְׁכַּנְתָּא בְּנַכְיְיתָא אַסִּירָא – ועל אף שאנו פוסקים להלכה שאסור לתת קרקע כמשכון והמלוה אוכל את פירותיה אפילו שהוא מנכה את דמי הפירות מהחוב, הַנֵי מִילֵי – דין זה הוא רק לְכַתְּחִלָּה, אֲבָל אִי עָבַר וְעָבֵיד הָכֵי – אבל אם עבר ונתן למלוה את הקרקע במשכנתא כזו, דִּינָא כִּי הַנֵּי שְׁמַעְתָּתָא – הדין הוא כפי שהתבאר בסוגיות אלו, והטעם לכך, כיון דְמשכנתא הניתנת באופן זה אֲבַק רִבִּית הִיא האסורה רק מדרבנן, וְאֵינָהּ יוֹצְאָה בְּדַיָּינִין, ומחמת כן אין מוציאין את הכל מיד המלוה מיד, אלא יש לדון את המשכנתא הזו לפי ההלכות שהובאו בסוגיות אלו.
וְאָמַר רַב אַשִּׁי, אָמְרוּ לִי סָבֵי דְּמָתָא מְחַסְיָא, מַאי – מה הוא ביאור השם 'מַשְׁכַּנְתָּא', דִּשְׁכוּנָה גַּבֵּיהּ – שהוא נחשב כ'שכן' לקרקע זו, שאין לך שכן יותר מזה שגר בקרקע בעצמו. מבררת הגמרא, לְמַאי נַפְקָא מִינָּהּ מכך שהוא מכונה 'שכן' לקרקע זו, לְדִינָא דְּבַר מֵיצְרָא, כלומר, הדין הוא שכאשר אדם מוכר קרקע, ואחד משכניו רוצה לקנותה, עליו למוכרה לו ולא לאחרים, ואף כאן, אם רוצה המלוה לקנות את הקרקע מהלוה, חייב הלוה למוכרה לו ולא לאחרים.
