לוה שמישכן קרקע אצל המלוה על דעת שיאכל פירות, במקום שיכול הלוה לשלם את דמי החוב למלוה ולסלקו, אם אָמַר הלוה, אֵיזִיל וְאַיְיתֵּי זוּזֵי – אלך ואביא את מעות ההלואה, המזומנות אצלי לפרען, לֹא אָכִיל – אין המלוה רשאי לאכול בינתיים את פירות הקרקע, מאחר והמעות כבר ביד הלוה, והולך להביאם. אבל אם אמר הלוה אֵיזִיל אַטְרַח וְאַיְיתֵּי זוּזֵי – אלך ואטרח להשיג מעות לפרוע בהם את חובי, מַאי – מה הדין, האם בינתיים רשאי המלוה לאכול את פירות הקרקע או לא. מביאה הגמרא מחלוקת באופן זה, רָבִינָא אָמַר, אָכִיל – רשאי המלוה לאכול את פירות הקרקע, מַר זוּטְרָא בְּרֵיהּ דְּרַב מָרֵי אָמַר, לֹא אָכִיל – אינו רשאי לאוכלם. וְהִלְכְתָא – וההלכה היא, דלֹא אָכִיל.
מביאה הגמרא מחלוקת בדין שדה הממושכנת ביד המלוה למספר מסוים של שנים, על דעת שיאכל באותם שנים את פירות הקרקע, ובסיום אותם שנים תחזור הקרקע ללוה: רַב כַּהֲנָא, וְרַב פָּפָּא, וְרַב אַשִּׁי, לֹא אָכְלִי בְּנַכְיְיתָא – לא היו אוכלים את פירות הקרקע הממושכנת בידם. [רָבִינָא אָכַל]. אָמַר מַר זוּטְרָא, מַאי טַעֲמָא דְּמַאן דְאָכִיל – מהו טעמו של רבינא, המתיר למלוה לאכול את פירות הקרקע שבידו, מִידִי דַּהֲוָה אַשְּׂדֵה אֲחֻזָּה – הרי זה דומה לשדה אחוזה, שנאמר לגבי אדם המקדיש שדה אחוזה (ויקרא כז טז) 'וְאִם מִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ יַקְדִּישׁ אִישׁ לַה', וְהָיָה עֶרְכְּךָ לְפִי זַרְעוֹ זֶרַע חֹמֶר שְׂעֹרִים בַּחֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כָּסֶף', והרי בשָׂדֶה אֲחֻזָּה, אַף עַל גַב דְּקָא אָכִיל הֶקְדֵּשׁ טוּבָא – על אף שיש להקדש רווח גדול מפירות אלו, שהם שוים ממון רב, פָּרִיק בְּאַרְבָּעָה זוּזֵי – אמרה תורה שהפדיון יהיה לפי ערך של ארבעה זוז לשנה [והוא שווי של שקל כסף, וחמישים שקל כסף שאמרה תורה היינו לחמישים שנות היובל], הָכָא נַמֵּי לֹא שְׁנָא – אף כאן אין חילוק, אלא רשאי לאכול את פירות הקרקע אף אם שוויים גדול יותר, כיון שבדרך זו נחשב הדבר כאילו מכר לו את פירות הקרקע בשנים אלו תמורת אותו סכום שהלוה לו, ואין זה נחשב כריבית. וּמַאן דְּאָסַר – ואילו דעתו של האוסר לאכול פירות באופן זה, הָתָם לָאו הַלְוָאָה – כיון ששם, לגבי שדה אחוזה, אין זו הלואה, אלא פדיון הקדש, הָכָא הַלְוָאָה – ואילו כאן זו הלואה, וכיון שאוכל את פירות הקרקע אף אם שוויים גדול מדמי החוב, הרי נחשב הדבר כריבית).
אָמַר רָבָא, לֵית הִלְכְתָא – אין הלכה, לֹא כִּ'טְרָשֵׁי פַּפּוּנָאֵי', וְלֹא כִּ'טְרָשֵׁי מְחוֹזְנָאֵי', וְלֹא כַּ'חֲכִירֵי נַרְשָׁאֵי', ומבארת הגמרא את דברי רבא, 'טְרָשֵׁי פַּפּוּנָאֵי' היינו טְרָשָׁא דְּרַב פָּפָּא, דְּקָא כָּתְבִינָן לְעֵיל, שאמר רב פפא שהאופן שבו הוא מוכר שיכר ודאי מותר, כיון שהשיכר שלו אינו מתקלקל אם ימתין מלמוכרו עד ניסן, והוא עצמו אינו זקוק למעות, ונמצא שאין לו כל רווח בכך שהוא מוכר עתה את השיכר, וממילא אין תוספת התשלום שהוא מקבל נחשבת ריבית. 'טְרָשָׁאֵי מְחוֹזְנָאֵי', היינו מכירה שהיו רגילים בה בעיר מחוזא, שכאשר היו מלוים מעות ב'עיסקא', והיינו באופן המותר להלוות בריבית, שנותן לו מעות, חציים כהלוואה וחציים כפקדון, לעסוק בהם ולהרויח על דעת כן שיחלקו ברווחים, דְזָקְפֵי לְהוּ רְוָוחָא אַקַּרְנָא – שהיו זוקפים את הרווח המשוער אל הקרן של ההלואה, וְכָתְבֵי לֵיהּ בִּשְׁטָרָא – והיו כותבים כן בשטר, כאילו פלוני חייב כבר את סכום הקרן יחד עם הרווח המשוער. והטעם שהדבר אסור, מִי יֵימַר דַּהֲוֵי רְוָוחָא – כיון שאין הכרח שאכן יהיה רווח בסכום זה, וכיון שאם לא יהיה רווח זה לא יתחייב הלה לשלם, נמצא שבכך שהם כותבים מתחילה את הסכום יחד עם הרווח המשוער, הרי זה כריבית. 'חֲכִירֵי נַרְשָׁאֵי', היינו דְכָתְבִי הָכֵי – שהיו כותבים כך, מִשְׁכֵּן לֵיהּ פְּלַנְיָא אַרְעָא לִפְלַנְיָא – משכן הלוה למלוה קרקע זו, וְהֲדַר חֲכָרָהּ מִינֵּיהּ – וחזר ונטלה ממנו בחכירות, כלומר, שהיו מלוים מעות לבעלי הקרקע תמורת קרקע שניתנה להם כמשכון, והיו נותנים את הקרקע ללוה עצמו שיעבוד בה כחכיר, הנותן בכל שנה כמות מסוימת של תבואה, אף אם באמת לא הוציאה השדה יבול כזה, והטעם לכך שהדבר אסור, דאֵימַת קַנְיָא דִמְקַנֵּא נִיהֲלֵיהּ – מתי קנה המלוה את הקרקע, שיכול הוא לחזור ולהקנותה ללוה, וכיון שבאמת לא קנאה, נמצא שהפירות שהוא אוכל אינם קנויים לו, אלא ניתנים לו כריבית.
מוסיפה הגמרא, וְהָאִידָּנָא – ובמנינו, דְּקָא כָּתְבֵי הָכִי – שכך כותבים בשטר זה, וְקָנִינָא מִינֵּיהּ – קנה המלוה מהלוה את הקרקע כמשכון לחובו, וְשָׁהִינָּא כַּמָּה עִידָּנִין – ושהתה הקרקע ביד המלוה כמה שנים, וְהֲדַר חֲכָרָהּ מִינֵּיהּ – ואחר כך חזר הלוה וחכר ממנו את הקרקע, שַׁפִּיר דָּמֵי – הדבר מותר, כיון שהיתה הקרקע ביד המלוה, הרי זה כאילו היא שלו באמת והוא מחכיר אותה ללוה, (לְמֵימַר דְּעָבְדִינַן הָכֵי לְכַתְּחִלָּה בְּמַשְׁכַּנְתָּא בְּנַכְיְיתָא) ואף על פי שגם באופן זה היה ראוי לאסור, מכל מקום התירו חכמים את הדבר כדי שֶׁלֹּא תִנְעוֹל דֶּלֶת בִּפְנֵי לֹוִין, שלא ימצאו מי שירצה להלוות להם. אמנם דוחה זאת הגמרא ואומרת, וְלָאו מִלְּתָא הִיא – אין דין זה נכון, אֶלָּא הִלְכְתָא כִּדְכָתְבִינַן – אלא ההלכה היא כפי שכתבו לעיל, שהאופן היחיד המותר הוא כאשר כותבים בשטר, בְּמִשְׁלַם שְׁנַיָּא אִילֵּין – כשיסתיימו שנים אלו, תֵּיפּוּק אַרְעָא דָא בְּלֹא כֶּסֶף – תצא קרקע זו מיד המלוה ללא מעות כלל, ובאופן זה אין זו נחשבת ריבית, אלא כאילו מכר לו את פירות הקרקע לאותם שנים תמורת סכום מסוים, ואף באופן זה אסור לחזור ולהחכיר את הקרקע ללוה. וְהָכֵי פָּסְקוּ רַבָּנָן קְשִׁישֵׁי – וכך פסקו רבותינו הזקנים.
