גּוּפָא – גוף הדין כך הוא, אָמַר רַב נַחְמָן, זוּזֵי – מטבעות כסף של שותפים, כְּמַאן דִּפְלִיגִי דָּאמוּ – הרי הם כמחולקים ביניהם, ורשאי כל אחד לחלוק בהם אף שלא מדעת חבירו, כיון שאין הבדל בין המטבעות, ואין צורך בשומא מיוחדת כדי לחלקם. וְהַנֵּי מִילֵּי – ואמנם דין זה הוא רק באופן שהיו המטבעות טָאבֵי וְטָאבֵי – שניהם טובים במידה שוה ומתקבלים בכל מקום, תָּקְלֵי וְתָקְלֵי – וכן היה משקלם שווה, אֲבָל טָאבֵי וְתָקְלֵי – אך אם היו חלקם טובים המתקבלים בכל מקום, וחלקם שוקלים יותר, אף שהטובים שוקלים פחות, ונמצא שלכל צד בחלוקה יש מעלה מסוימת, או שהם טובים או שהם שוקלים יותר, לֹא – אין אחד השותפים יכול לחלוק שלא מדעת חבירו, כיון שיש בני אדם המעדיפים את המטבעות המתקבלות בכל מקום, ואף שמשקל המתכת שלהם פחות, ויש המעדיפים מטבעות שמשקלם גדול יותר, אף אם אינם מתקבלים בכל מקום.
רַב חָמָא, הֲוָה מוֹגַר זוּזֵי בִּפְשִׁיטֵי לְיוֹמָא – היה 'משכיר' את מעותיו תמורת תשלום לכל יום, כלומר, לא היה נותן את המעות בתורת הלואה אלא בתורת שכירות, וכיון שאינו מחייב אותם באחריות המעות באונס, היה סבור שאין זו נחשבת הלוואה, ואין בכך משום ריבית. כָּלוּ זוּזֵי דְּרַב חָמָא – ירדו לטמיון נכסיו של רב חמא, ונעשה עני, וכפי שאמרו חכמים שהמלוים בריבית נכסיהם מתמוטטים. ומבארת הגמרא, אִיהוּ סָבַר – רב חמא עצמו היה סבור שאין בכך איסור, דמַאי שְׁנָא מִמָּרָא – מה החילוק בין השכרת מעדר וכדומה תמורת תשלום, לבין השכרת מעות תמורת תשלום, וְלֹא הִיא – אך לפי האמת אין המקרים דומים, שהרי מָרָא הַדְרָא בְּעֵינָא – כאשר משכיר האדם מעדר וכדומה לחבירו, הרי הכלי עצמו חוזר כמות שהוא, וזו שכירות אמיתית (וידיעה פחתא), אבל כאשר משכיר האדם זוּזֵי, הרי לֹא הַדְרֵי בְּעֵינַיְיהוּ – אינם חוזרים כמות שהם, שהרי הלוה מוציאם בהוצאותיו, ומחזיר אחרים תחתיהם, ובאותו זמן שהוציאם בהוצאותיו הרי הוא מתחייב באחריותם, והרי זו נחשבת הלואה בריבית. וְאִם תִמְצֵי לוֹמַר הַדְרִי בְּעֵינַיְיהוּ – וגם באופן שחוזרים המעות עצמם שנתן לו, וכגון שעדיין לא הוציאם, עדיין אין הדברים דומים, שהרי מָרָא המושכרת לאדם אחר, יְדִיעַ פְּחָתָא – ניכר הפחת וההפסד שיש בכלי מחמת השימוש בו, ועל כך נוטל המשכיר את התשלום, אבל זוּזֵי, לֹא יְדִיעַ פְּחָתַיְיהוּ – אין בהם כל פחת והפסד, ונמצא שהתשלום שהוא נוטל הוא רק על כך שהמעות נמצאות ביד חבירו, והרי זו ריבית.
אָמַר רָבָא, שָׁרֵי לֵיהּ לְאִינִישׁ לְמֵימַר לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ – מותר לו לאדם לומר לחבירו, הֵילָךְ אַרְבָּעָה זוּזֵי – הא לך ארבעה זוז, וְאוֹזְפֵיהּ לִפְלַנְיָא זוּזֵי – ותמורת זאת תלווה מעות לאדם פלוני, ואין בכך משום איסור ריבית, כיון שלֹא אָסְרָה תּוֹרָה אֶלָּא רִבִּית הַבָּאָה מִלֹּוֶה לְמַלְוֶה, ולא ריבית שנותן אדם אחר עבור ההלואה.
וְאָמַר רָבָא, שָׁרֵי לֵיהּ לְאִינִישׁ לְמֵימַר לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ – מותר לאדם לומר לחבירו, הֵילָךְ אַרְבָּעָה זוּזֵי – הא לך ארבעה זוז, וְאֵימָא לֵיהּ לִפְלַנְיָא לְאוֹזְפַן זוּזֵי – ותמורת זאת אמור לאדם פלוני שילווה לי מעות, מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם שהדבר מותר, כיון דשְׂכַר אֲמִירָה קָא שָׁקִיל – הרי הוא נוטל ממנו שכר על כך שידבר עבורו עם אותו פלוני, ואין זו ריבית [והוצרכה הגמרא לומר זאת, ולא אמרה רק שאין זו ריבית הבאה מלוה למלוה, כדי לחדש שאפילו אם אותו אדם נתן ארבעה זוז למלוה כדי שילווה לאותו פלוני, אין מחשיבים זאת כאילו אותם ארבעה זוז ניתנו מהלוה למלוה, אלא הלוה שילם לאותו אדם שכר עבור דיבורו, ומה שאותו אדם שילם למלוה, אין זה נחשב כתשלום של הלוה (ריטב"א)]. וְכֵן הִלְכְתָא – וכך היא ההלכה.
