אָמַר רַב עָנָן, אָמַר שְׁמוּאֵל, מָעוֹת שֶׁל יְתוֹמִים, מוּתָּר לְהַלְווֹתָן בְּרִבִּית, כדי שירויחו היתומים. אָמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן, מִשּׁוּם דְּיַתְמֵי נִינְהוּ – וכי מחמת שהם יתומים, סָפִינָא לְהוּ אִיסּוּרָא – אנו מאכילים אותם דברים האסורים, והרי יַתְמֵי דְּאַכְלֵי דְּלָאו דִּידְהוּ – יתומים האוכלים ממון שאינו שלהם, נֵיזְלוּ בָּתַר שָׁבְקַיְיהוּ – ילכו אחרי מי שעזבם, כלומר, ימותו גם הם, כאביהם. אָמַר לֵיהּ רב נחמן לרב ענן, אֵימָא לִי אִיזִי – אמור לי, ידידי, גוּפֵיהּ דְּעוּבְדָא הֵיכֵי הֲוָה – כיצד אירע גוף המעשה, שממנו למדת ששמואל מתיר להלוות ממון של יתומים בריבית. אָמַר לֵיהּ רב ענן, כך היה הדבר, דְהַהִיא דּוּדָא דִבְנֵי מַר עוּקְבָא – שהיה דוד של נחושת השייך ליתומיו של מר עוקבא, דַּהֲוָה בֵּי מַר שְׁמוּאֵל – שהיה בביתו של שמואל, והיה משכירו לאחרים כדי שירויחו ממנו יתומיו של מר עוקבא, תָּקִיל וְיָהִיב לֵיהּ, תָּקִיל וְשָׁקֵיל לֵיהּ – היה שמואל שוקל את אותו דוד של נחושת בשעה שהשכירו לאחרים, וחוזר ושוקלו בשעה שהחזירוהו לו, שָׁקֵיל אַגְרֵיהּ – והיה נוטל מהשוכרים את שכירות אותו הדוד, וְשָׁקֵיל פְּחָתֵיהּ – וכן היה נוטל מהם את שווי הנחושת שהופחתה מחמת השימוש. ולכאורה קשה, מַה נַּפְשָׁךְ, אִי אַגְרָא לֹא פְּחָתָא וְאִי פְּחָתָא לֹא אַגְרָא, כלומר, אם השוכרים משלמים את דמי השכירות, מדוע נטל מהם שמואל גם את שווי הפחת של הדוד, ואם שילמו את הפחת, כיצד נטל מהם שמואל את דמי השכירות, והלא יש בכך משום ריבית. ומתוך כך הבין רב ענן ששמואל סובר שמותר להלוות ממון של יתומים בריבית.
אָמַר לֵיהּ רב נחמן לרב ענן, כִּי הָא – אופן כזה של שכירות, אֲפִלּוּ בְּדִיקְנָאנֵי – אפילו בגדולים בעלי זקנים שָׁרֵי לְמֶיעֱבַד הָכֵי – מותר לעשות כן, ואין זה שייך לכך שהיו הם יתומים, ואין בזה משום ריבית, והטעם לכך, דְּהָא מִקַּבֵּיל עֲלֵיהּ חוּסְכָא דִּנְחָשָׁא – כיון שמלבד פחת הנחושת, שהופחת משקלה, גם הנחושת שנשארה נשרפת מעט באש, דְכַמָּה דְמִיקְלָא נְחָשָׁא בָּצְרִי דְּמֵיהּ – וככל שהנחושת נשרפת יותר כך שווייה פוחת, ונמצא שמלבד התשלום על פחת משקל הנחושת, צריך השוכר לשלם את דמי שכירותו, מאחר וגם הנחושת הקיימת הופחתה משווייה.
אָמַר רַבָּה בַּר רַב שֵׁילָא, אָמַר רַב חִסְדָּא, וְאָמְרֵי לָהּ – ויש אומרים שכך אָמַר רַב יוֹסֵף בַּר חָמָא, אָמַר רַב שֵׁשֶׁת, מָעוֹת שֶׁל יְתוֹמִים, מוּתָּר לְהַלְווֹתָן באופן שהוא קָרוֹב לְשָׂכָר וְרָחוֹק לְהֶפְסֵד, כלומר, שנותנים אותם לאדם שיעסוק בהם ויחלקו ברווחים, אף באופן שיותר מסתבר שיהיה ליתומים רווח מאשר שיהיה להם הפסד [אף שבסתם אדם אסור לעשות כן משום אבק ריבית, וכמו שיבואר להלן], וְכֵן הִלְכְתָא – וכך היא ההלכה.
תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, הנותן מעותיו לחבירו שיעסוק בהם באופן שהוא קָרוֹב לְשָׂכָר וְרָחוֹק לְהֶפְסֵד, הרי זה רָשָׁע, כיון שיש בכך אבק ריבית, שהרי מסתבר שירויח הנותן, ואין זה ככל עיסקא המותרת, שבה אפשרויות הרווח וההפסד שוות. קָרוֹב לְהֶפְסֵד וְרָחוֹק לְשָׂכָר, חָסִיד [וכגון שעושה כן כדי לסייע לאותו אדם בדרך כבוד, שהוא דחוק ואינו רוצה לקבל צדקה (תוספות הרא"ש)]. קָרוֹב לְזֶה וּלְזֶה, וְרָחוֹק לְזֶה וּלְזֶה, זוֹ מִדַּת כָּל אָדָם, ששני הצדדים בעיסקא יכולים להרויח ולהפסיד במידה שוה.
