מביאה עתה הגמרא את המקור לחילוק זה, בין מקום שהמוכר בהול אחר מעותיו לבין מקום שאינו בהול: דְּאָמַר רָבָא, הַאי מַאן דְזַבִּין מִידִי לְחַבְרֵיהּ – אדם המוכר קרקע לחבירו, וְקָא עַיֵּל וְנָפִיק אַזּוּזֵי – והוא נכנס ויוצא לחפש אחר מעותיו, כלומר, בהול הוא ומחזר אחר המעות שצריך הקונה לשלם לו, אף על פי שעשה קנין בקרקע, לֹא קָנָה. לֹא קָא עַיֵּל וְנָפִיק אַזּוּזֵי – אך אם אין המוכר בהול אחר מעות המקח, קָנָה בקנין שעשה. וְהֵיכָא דְּקָא עַיֵּל וְנָפִיק אַזּוּזֵי – ובאופן שהמוכר בהול ומחזר אחר מעותיו, אֲפִלּוּ אם שילם לו את רוב דמי המקח, ולֹא פָּשׁ גַּבֵּיהּ אֶלָּא חַד זוּזָא – לא נשאר הקונה חייב אלא זוז אחד, מכל מקום לֹא קָנֵי, דְּאַמְרִינָן – שכך אמרו בגמרא, הַהוּא גַבְרָא דְזַבִּין לֵיהּ חַמְרָא לְחַבְרֵיהּ – מעשה באדם שמכר חמור לחבירו, ושילם לו את רוב הדמים, פָּשׁ לֵיהּ חַד זוּזָא – ונשאר הקונה חייב לו זוז אחד, קָא עַיֵּל וְנָפִיק עִילָּוֵיהּ – והיה מחזר אחריו שישלם לו אותו, יָתֵיב רַב אַשִּׁי וְקָא מְעַיֵּן בָּהּ – והיה רבא אשי יושב ומעיין בענין זה, כִּי הַאי גַּוְונָא מַאי – מה הדין באופן זה, אם ירצה אחד מהם לבטל את המקח, האם יוכל לעשות זאת, ואָמַר לֵיהּ רַב מָרְדְּכַי לְרַב אַשִּׁי, הָכִי אַמְרִינָן מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא – כך אנו אומרים בשם רבא, לֹא קָאנֵי – אין הקנין חל כל זמן שלא שילם לו את כל דמי המקח. אָמַר לֵיהּ רַב אָחָא בְּרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף לְרַב אַשִּׁי, וְהָא אָמַרְתְּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא דְקָאנֵי – והרי אמרת לנו בשם רבא על דין כעין זה שקנה, ואף על פי שלא שילם את כל הדמים. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רב אשי, תְּתַרְגֵּם שְׁמַעְתָּךְ – תפרש את שמועתך, כלומר את הדין שאמרתי בשם רבא, שקנה, בְּמוֹכֵר שָׂדֵהוּ מִפְּנֵי רָעָתָהּ – באדם המוכר את שדהו מחמת חסרון גדול שיש בה, פֵּרוּשׁ, דְּאַמְרִינָן, הַאי דְּקָא עַיֵּל וְנָפִיק אַזּוּזֵי קָנָה – האופן שבו אמר רבא שקנה הלוקח אף על פי שהמוכר מחזר אחר מעותיו, היינו כשהמוכר רוצה למהר ולמכור את הקרקע, ובאופן זה חל המקח אפילו אם עדיין לא שילם לו את כל הדמים, וְאִי הֲוָה בֵּיהּ רְוָוחָא – ואם אירע רווח באותו מקח, לְלוֹקֵחַ הֲוֵי – הרי הוא של הקונה, כיון שהתרצה המוכר שיתקיים המקח מיד, כיון שאנו אומדים את דעתו של המוכר שאף ללא קבלת כל המעות רצונו שיגמר המקח, והטעם שהוא מחזר אחר הקונה שישלם לו את המעות הוא רק כיון שרצונו שלא יחזור בו הקונה.
גַּרְסִינָן – שנינו בברייתא בְּמסכת קִדּוּשִׁין בְּפֶרֶק רִאשׁוֹן (כז.), מָכַר לוֹ האדם לחבירו עֶשֶׂר שָׂדוֹת, בְּעֶשֶׂר מְדִינוֹת, כֵּיוָן שֶׁהֶחֱזִיק הקונה בְּאַחַת מֵהֶן, קָנָה את כֻּלָּן. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, באופן שֶׁנָּתַן לוֹ הקונה את דְּמֵי כֻּלָּן, אֲבָל לֹא נָתַן לוֹ דְּמֵי כֻּלָּן, לֹא קָנָה אֶלָּא כְּנֶגֶד מָעוֹתָיו.
משנה
הַשּׂוֹכֵר אֶת הַחֲמוֹר לְהוֹלִיכָהּ בָּהָר, וְהוֹלִיכָהּ בַּבִּקְעָה, או ששכרה להוליכה בַּבִּקְעָה וְהוֹלִיכָהּ בָּהָר, אֲפִלּוּ אם זוֹ עֶשֶׂר מִילִין וְזוֹ עֶשֶׂר מִילִין, ואין כל חילוק ביניהם מצד הדרך, וָמֵתָה, חַיָּב, כיון שיתכן ששינוי האויר גרם לה לכך, שאויר ההר שונה מאויר הבקעה.
שָׂכַר אֶת הַחֲמוֹר, וְהִבְרִיקָה – נעשה החמור עיור ואינו ראוי למלאכה [ונקטה המשנה לשון סגי נהור, לשון ברק המאיר], אוֹ שֶׁנִּשֵּׂאת בְּאַנְגַּרְיָא – נלקחה על ידי חיילי המלך למלאכתם, אוֹמֵר לוֹ המשכיר לשוכר הֲרֵי שֶׁלְּךָ לְפָנֶיךָ, ועליו לשלם כל דמי שכירותו, כיון שמזלו גרם לכך.
מֵתָה אוֹ נִשְׁבְּרָה, חַיָּב לְהַעֲמִיד לוֹ חֲמוֹר אחר, והיינו באופן שהשכיר לו 'חמור' סתם, אבל אם השכיר לו 'חמור זה', פטור מלהעמיד לו חמור אחר.
הַשּׂוֹכֵר אֶת הַחֲמוֹר לְהוֹלִיכָהּ בָּהָר וְהוֹלִיכָהּ בַּבִּקְעָה, אִם הוּחְלְקָה פָּטוּר, כיון שלא נגרם הדבר מחמת שהוליכה בבקעה, וְאִם הוּחַמָּה, שזהו נזק שנגרם לה מחמת שהוליכה בבקעה, חַיָּב. ואם שכרה להוליכה בַּבִּקְעָה, וְהוֹלִיכָהּ בָּהָר, אִם הוּחְלְקָה, חַיָּב, שהרי זה נגרם מחמת שהוליכה בהר, וְאִם הוּחַמָּה, פָּטוּר. וְאִם הוחמה מֵחֲמַת הַמַּעֲלָה – העלייה מרגלי ההר לראשו, חַיָּב.
גמרא
תמהה הגמרא, מַאי שְׁנָא רֵישָׁא – במה שונה הרישא של המשנה, לגבי השוכר את החמור להוליכו בהר והוליכו בבקעה, או להיפך, דְּלֹא קָא מְפַלֵּיג – שלא חילקה המשנה בֵּין הוּחְלְקָה לְהוּחַמָּה, אֶלָּא קָא פָּסֵיק וְתַנָּא – אלא פסקה המשנה את הדין ושנתה שחַיָּב, ומשמע שבכל האופנים הוא חייב, וּמַאי שְׁנָא סֵיפָא – ובמה שונה הסיפא, לגבי אותו אופן עצמו, ששכר את החמור להוליכו בהר או בבקעה ושינה והוליכו במקום אחר, דְּקָא מְפַלֵּיג – שחילק בזה התנא, שאם אירע הנזק מחמת השינוי, כגון שהוחלקה בבקעה או שהוחמה בהר, חייב, ואם לא אירע הנזק מחמת השינוי, פטור.
מתרצת הגמרא, אָמְרֵי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי – אמרו בני ישיבתו של רבי ינאי, הרֵישָׁא עוסקת באופן שֶׁמֵּתָה מֵחֲמַת אַוִּיר, ולא מחמת שהוחלקה ולא מחמת שהוחמה, אלא מחמת שינוי האויר, ולכן בכל אופן יכול הבעלים לטעון שמתה מחמת שינוי האויר שעשה השוכר, ולכן חייב.
תירוץ נוסף, רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא אוֹמֵר, הרישא עוסקת באופן שֶׁמֵּתָה מֵחֲמַת אוּבְצָנָא – עייפות משאה, ואם שינה להוליכה בהר, יכול הבעלים לטעון שמחמת קושי העליה עם המשא מתה, ואם שינה להוליכה בבקעה יכול הוא לטעון שכיון שאין שם אויר כמו בהר, לכן התעייפה ממשאה ומתה.
תירוץ נוסף, רָבָא אָמַר, הרישא עוסקת כגון שֶׁהִכִּישָׁהּ נָחָשׁ במקום שהלכה בו, דְאָמַר לֵיהּ בעל הבהמה, אִי לָאו דְּשָׁנִית בָּהּ – אם לא היית משנה מכפי שאמרתי לך, ולא היית מוליכה במקום אחר, לֹא הֲוָה מָאטֵי לָהּ הַאי הֶיזֵּקָא – לא היה מגיע לה היזק זה של הכשת הנחש.
תירוץ נוסף, רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר בשם רַבִּי יוֹחָנָן, הָא מַנִּי – הרישא של משנתנו כדעת רַבִּי מֵאִיר הִיא, דְּאָמַר, כָּל הַמַּעֲבִיר עַל דַּעַת בַּעַל הַבַּיִת, נִקְרָא גַּזְלָן, ואף כאן, כיון ששינה מכפי שהתנה עמו בעל הבית, ואף על פי שאין הבדל אמיתי בין ההר לבקעה מכל מקום נחשב הוא כגזלן, וגזלן חייב אף באונס שאירע לגזילה שבידו.
