מבארת הגמרא היכן מצאנו שכך היא דעת רבי מאיר, דְּתַנְיָא בברייתא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אָמַר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר, הַנּוֹתֵן דִּינָר לֶעָנִי ואומר לו שנתינה זו היא לִיקַּח לוֹ – כדי שיקנה לעצמו חָלוּק, לֹא יִקָּח לוֹ העני בדינר זה טַלִּית, ואם נתן לו כדי שיקנה לו טַלִּית, הרי זה לֹא יִקָּח לוֹ חָלוּק, מִפְּנֵי שֶׁמַּעֲבִיר [-שעובר] עַל דַּעְתּוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת. פוסק הרי"ף את ההלכה: וְלֵיתָא לִדְרַבִּי מֵאִיר – אין הלכה כרבי מאיר, וְכֵן נַמִּי הָא דְּתַנְיָא – וכן ההלכה לגבי מה ששנינו בברייתא אחרת, מַגְבִּת פּוּרִים – מעות שגבו אנשי העיר לתת לעניים לסעודת פורים, לְפוּרִים, וְאֵין מְדַקְדְּקִין בַּדָּבָר, שאם גבו יותר מכפי צורך העניים אין אומרים שהעודף ינתן לצדקה אחרת, אלא נותנים אותם לעניים לסעודת פורים, ויקנו בהם דברים יקרים ומשובחים, הגם שאינם רגילים בהם. וְכיון שהמעות ניתנות לעניים לצורך הסעודה, אֵין הֶעָנִי רַשַּׁאי לִיקַּח מֵהֶן – ממעות פורים רְצוּעָה לְסַנְדָּלוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן הִתְנָה על כך בְּמַעֲמַד אַנְשֵׁי הָעִיר, דִּבְרֵי רַבִּי יַעֲקֹב שֶׁאָמַר כן מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר, והיינו כשיטתו, שהעובר על דעת בעל הבית נקרא גזלן. וְרַבָּן גַּמְלִיאֵל מֵקִיל, שרשאי העני להשתמש במעות למה שירצה. וְלֵיתָא לִדְרַבִּי מֵאִיר – וגם בזה אין הלכה כרבי מאיר, דְּתַרְוַיְיהוּ בְּחַד טַעֲמָא שָׁיְיכָן – כיון שיש טעם אחד לשתי ההלכות שאמר רבי מאיר, והיינו שאסור לעבור על דעת בעל הבית, וּכְרַבָּן גַּמְלִיאֵל סְבִירָא לָן – ואנו סוברים להלכה כרבן גמליאל, דְּמֵקֵיל ומתיר להשתמש במעות אלו לדברים אחרים.
שנינו במשנה, 'הַשּׂוֹכֵר אֶת הַחֲמוֹר וְהִבְרִיקָה, אוֹ שֶׁנִּשֵּׂאת לְאַנְגַּרְיָא, אוֹמֵר לוֹ הֲרֵי שֶׁלְּךָ לְפָנֶיךָ'. אָמַר רַב, לֹא שָׁנוּ דין זה, שֶׁאם נלקח החמור לעבודת המלך הַמַּשְׂכִּיר אוֹמֵר לַשּׂוֹכֵר הֲרֵי שֶׁלָּךְ לְפָנֶיךָ, ועל השוכר לשלם את כל דמי השכירות, אֶלָּא בְּאַנְגַּרְיָא חוֹזֶרֶת – באופן שאנשי המלך משתמשים בחמור למלאכתם ומחזירים אותו לאחר זמן, שכיון שהנזק אירע רק לשוכר, ולא למשכיר, הרי זו ראיה שמזלו של השוכר גרם לכך. אֲבָל בְּאַנְגַּרְיָא שֶׁאֵינָהּ חוֹזֶרֶת, אלא נטלו את החמור ואינם עתידים להחזירו, חַיָּב המשכיר לְהַעֲמִיד לוֹ חֲמוֹר אַחֵר, שהרי הנזק הוא גם למשכיר, והרי זו ראיה שמזלו גרם. וּשְׁמוּאֵל אָמַר, בֵּין אַנְגַּרְיָא חוֹזֶרֶת ובֵין אַנְגַּרְיָא שֶׁאֵינָהּ חוֹזֶרֶת דינם שוה, שאִם בְּדֶרֶךְ הֲלִיכָתָהּ נִיטְּלָה – אם נטלוה אנשי המלך מחמת שפגשו בו בדרך הליכתם, ואם היתה הבהמה נשארת בבית המשכיר לא היו מחפשים אחריה ולא היו נוטלים אותה, אוֹמֵר לוֹ המשכיר הֲרֵי שֶׁלְּךָ לְפָנֶיךָ, שהרי מזלך גרם שיטלוה ממך. וְאִם לָאו, אלא גם אם היתה בבית המשכיר היו נוטלים אותה ממנו, חַיָּב הַמַּשְׂכִּיר לְהַעֲמִיד לוֹ חֲמוֹר אַחֵר. פוסק הרי"ף, וְהִלְכְתָא כִּשְׁמוּאֵל, דְּקַיְימָא לָן הִלְכְתָא כִּשְׁמוּאֵל בְּדִינֵי – כיון שמקובל בידינו כלל זה, שהלכה כשמואל במחלוקות הנוגעות לדינים.
שנינו בתּוֹסֶפְתָּא, הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל, וְנֶאֱחַז בְּאַנְגַּרְיָא – נתפס הפועל לעבודת המלך, לֹא יֹאמַר לוֹ הפועל לבעל הבית, הֲרֵינִי לְפָנֶיךָ, כלומר, כיון שאני מוכן לעשות את המלאכה אלא שאנשי המלך מעכבים אותי, עליך לשלם לי שכרי, אֶלָּא נוֹתֵן לוֹ בעל הבית שְׂכָרוֹ רק בַּמֶּה שֶׁכבר עָשָׂה, והשאר מפסיד הפועל.
שנינו במשנה, 'הַשּׂוֹכֵר אֶת הַחֲמוֹר וְהִבְרִיקָה אוֹ נִשְׁטֵית, אוֹמֵר לוֹ הֲרֵי שֶׁלְּךָ לְפָנֶיךָ'. מוסיפה הגמרא, בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁשְּׂכָרָהּ לְמַשּׂוֹי – לשאת עליה משאות, כיון שעדיין ראויה היא למלאכתה, אף שקשה יותר לכוונה בדרך, אֲבָל אם שְׂכָרָהּ לִרְכֹּב עָלֶיהָ, הרי אינה ראויה כלל למלאכתה, כיון שהיא עשויה להפיל את הרוכב עליה מעל הגשר או בבור עמוק, וכיון שכך חַיָּב המשכיר לְהַעֲמִיד לוֹ חֲמוֹר אַחֵר. אָמַר רַב פָּפָּא, וְאם שכרה להוליך עליה כְּלֵי זְכוּכִית, כְּלִרְכּוֹב דָּמֵי – הרי זה דומה לדין השוכר אותה לרכיבה, כיון שאף בכלי זכוכית יש לחשוש שתשליכם מעליה בדרך, וישברו, וחייב המשכיר להעמיד לו חמור אחר.
אִיתְּמַר – נאמרה מחלוקת זו בבית המדרש, הַשּׂוֹכֵר אֶת הַחֲמוֹר לִרְכּוֹב עָלֶיהָ, וּמֵתָה לָהּ בַּחֲצִי הַדֶּרֶךְ, אָמַר רַב, אִם יֵשׁ בְּדָמֶיהָ של הנבילה שווי מספיק כדי לִיקַּח – לקנות חמור אחר, יִקַּח – יקנה חמור אחר, וירכב עליו עד שיחזור לבית המשכיר. אך אם יש בדמי הנבילה רק כדי לִשְׂכּוֹר חמור אחר, לֹא יִשְׁכֹּר. וּשְׁמוּאֵל אָמַר, אַף אם יש בדמי הנבילה רק כדי לִשְׂכּוֹר, יִשְׁכֹּר. מבררת הגמרא, בְּמַאי קָא מִיפַּלְגֵי – במה נחלקו רב ושמואל, ומבארת, (כגון דלא שכיח לאוגורי) רַב סָבַר, לֹא מְכַלִּינַן קַרְנָא – אין לשוכר רשות לכלות את הממון שקיבל תמורת נבלת החמור בדמי שכירות, שהרי בכך לא ישאר לבעלים כלום, וּשְׁמוּאֵל סָבַר, מְכַלִּינַן קַרְנָא – רשאי השוכר לכלות את שווי החמור עבור דמי השכירות של חמור אחר.
וְאִם אֵין בְּדָמֶיהָ של הנבילה לֹא כדי לִיקַּח חמור אחר, וְאפילו לֹא כדי לִשְׂכּוֹר, נוֹתֵן לוֹ שְׂכָרוֹ שֶׁל חֲצִי הַדֶּרֶךְ, כפי שהספיק ללכת קודם שמתה הבהמה, מִשּׁוּם דְּאָמַר לֵיהּ – כיון שיכול בעל החמור לומר לשוכר, אִלּוּ בָּעִית לְמֵיתֵי עַד הָכָא – והרי אילו היית רוצה לבוא עד לכאן, לחצי הדרך, לָאו אַגְרָא הֲוָה בָּעֵית לְמֵיתַב – וכי לא היית צריך לשלם על כך שכר, הִלְכָּךְ – ולכן נוֹתֵן לוֹ שְׂכָרוֹ שֶׁל חֲצִי הַדֶּרֶךְ, וְאֵין לוֹ [-לשוכר] עַל הַמַּשְׂכִּיר אֶלָּא תַּרְעֹמֶת, על כך שהשכיר לו חמור כחוש שאינו ראוי ללכת את כל הדרך.
וְדין זה, שאם מת החמור בחצי הדרך אינו חייב להעמיד לו חמור אחר, הוא דַוְקָא באופן דְּאָמַר לֵיהּ 'חֲמוֹר זֶה אֲנִי מַשְׂכִּיר לָךְ', אֲבָל אָמַר לֵיהּ 'חֲמוֹר' סְתָם, ולא פירש לו איזה חמור הוא משכיר לו, ומת החמור באמצע הדרך, חַיָּב לְהַעֲמִיד לוֹ חֲמוֹר אַחֵר, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין בְּדָמֶיהָ של הנבילה לֹא כדי לִיקַּח וְלֹא כדי לִשְׂכּוֹר, צריך המשכיר לשלם מכיסו על חמור אחר.
פוסק הרי"ף: וְהִלְכְתָא כִּשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר מְכַלִּינַן קַרְנָא, ומשתמשים בדמי הנבילה אפילו כדי לשכור חמור אחר, דְּקַיְימָא לָן – כיון שמקובל בידינו כלל זה, דהִלְכְתָא כִּשְׁמוּאֵל בְּדִינֵי – הלכה כשמואל במחלוקות הנוגעות לדינים.
