אדם ששמו אַיְבּוּ, אַפְקִיד כִּיתָּנָא בֵּי רוּנְיָא – הפקיד פשתן אצל אדם ששמו רוניא, אָזַל – בא שודד ששמו שַׁבָּאִי, שַׁמְטֵיהּ מִינֵּיהּ – וגזל את הפשתן מביתו של רוניא, לַסּוֹף – לאחר זמן, הֻכַּר הַגַּנָּב ונודע מי הוא. אָתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן – באו איבו ורוניא לדין לפני רב נחמן, חִיְּיבֵיהּ – חייב רב נחמן את רוניא לשלם את דמי הפשתן לאיבו, ועליו מוטל לטרוח אחרי אותו גנב, ולהוציא מידו את דמי הגניבה. מבררת הגמרא, לֵימָא פְּלִיגָא – האם זו ראיה שרב נחמן חולק על דבריו דְּרַב הוּנָא בַּר אָבִין, דְּאָמַר, אם נִגְנְבָה הבהמה המופקדת בְּאֹנֶס, וְאחר כך הוּכַּר הַגַּנָּב, אִם שׁוֹמֵר חִנָּם הוּא, הדבר תלוי בו, אם רָצָה, נִשְׁבָּע שנגנבה ממנו באונס, ואם רָצָה, עוֹשֶׂה עִמּוֹ דִּין, כלומר, משלם לבעל הפקדון ותובע בעצמו את הגנב, וְאִם שׁוֹמֵר שָׂכָר הוּא, עוֹשֶׂה עִמּוֹ דִּין וְאֵינוֹ נִשְׁבָּע – אינו יכול להפטר בשבועה, אלא עליו לשלם לבעל הפקדון ולתבוע בעצמו את הגנב, וכיון שבמעשה זה היה רוניא שומר חנם, היתה לו אפשרות להפטר על ידי שבועה, ומכך שהצריכו רב נחמן לשלם ולתבוע בעצמו את הגנב, מוכח לכאורה שהוא חולק על דברי רב הונא בר אבין. דוחה הגמרא, אָמַר רָבָא, אין הדברים דומים, לפי שהָתָם – שם, באותו מעשה של רוניא, גַבְרֵי דִפְרוּמְסְקָא הֲווּ – אנשי השלטון היו באותו מקום, דְּאִי רָמָא קָלָא – אם היה רוניא מרים את קולו וצועק שיבואו לעזור לו, הֲווּ אֲתוּ מַצִּילוּ לֵיהּ – היו הם באים ומצילים את הפקדון, ולכן חייבו רב נחמן לשלם בעצמו את דמי הפקדון, ולחזור ולתבוע את הגנב לדין.
משנה
כפי שהתבאר במשנה הקודמת, שומר שכר ושוכר הטוענים טענת אונס, נשבעים ונפטרים. אך אם טענתם היא טענת גניבה או אבידה, חייבים הם לשלם. משנתנו מבארת מה הוא הדבר הנחשב 'אונס' לענין זה שייפטרו מתשלומי הנזקים: רועה המקבל בהמות לשמירה, ובא זְאֵב אֶחָד, אֵינוֹ אֹנֶס, כיון שיכול הוא להלחם בו ולגרשו. אבל אם באו שְׁנֵי זְאֵבִים, הרי זה אֹנֶס. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בִּשְׁעַת מִשְׁלַחַת זְאֵבִים – בזמן שהזאבים מתפרצים ומתקרבים למקומות יישוב, ואינם חוששים מבני האדם, אַף זְאֵב אֶחָד נחשב אֹנֶס. שְׁנֵי כְלָבִים, אֵינָם אֹנֶס, כיון שיכול הרועה להילחם בהם, אבל יותר משנים, הרי זה אונס. יַדּוּעַ הַבַּבְלִי אָמַר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר, אם באו שניהם מֵרוּחַ אַחַת [-מצד אחד] אֵינוֹ אֹנֶס, אך אם באו מִשְּׁתֵּי רוּחוֹת, הרי זה אֹנֶס. הַלִּסְטִים, הֲרֵי זֶה אֹנֶס.
הָאֲרִי וְהַדֹּב וְהַנָּמֵר וְהַבַּרְדְּלָס וְהַנָּחָשׁ, שבאו לעדר, הֲרֵי אֵלּוּ אוֹנְסִין. אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁבָּאוּ אותן חיות רעות מֵאֲלֵיהֶן, אֲבָל אִם הוֹלִיכָן הרועה לִמְקוֹם גְּדוּדֵי חַיּוֹת רעות וְלִסְטִין, אֵין אֵלּוּ אוֹנְסִין, וחייב בתשלום הנזקים שאירעו שם.
