גמרא
תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, רוֹעֶה, שֶׁהָיָה רוֹעֶה את צאן חבירו, וְהִנִּיחַ את עֶדְרוֹ בשדה וּבָא לָעִיר, וּבָא זְאֵב לשדה וְטָרַף מהצאן, או שבא אֲרִי וְדָרַס, אף על פי שפשע בכך שבא לעיר ולא שמר על הצאן, מכל מקום אֵין אוֹמְרִים שאִלּוּ הָיָה שָׁם הרועה ודאי הָיָה מַצִּיל, אֶלָּא אוֹמְדִין אוֹתוֹ – משערים את כחו של הרועה, אִם הָיָה יָכוֹל לְהַצִּיל מהזאב או מהארי, הרי זה חַיָּב, וְאִם לָאו, שגם אם היה בשדה לא היה יכול להציל מידם, הרי זה פָּטוּר.
אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, רוֹעֶה שֶׁהָיָה לוֹ לְקַדֵּם את החיות הטורפות בְּרוֹעִים וּבְמַקְלוֹת, וְלֹא קִדֵּם, חַיָּב בתשלומי הנזק שאירע, לֹא שְׁנָא שּׁוֹמֵר חִנָּם וְלֹא שְׁנָא שׁוֹמֵר שָׂכָר – בין שומר חנם ובין שומר שכר צריכים לעשות כן, אֶלָּא שֶׁשּׁוֹמֵר חִנָּם חייב להביא רק רועים ומקלות בְּחִנָּם, ואינו צריך לשוכרם בכסף לשם כך, וְשׁוֹמֵר שָׂכָר חייב להביא רועים ומקלות אפילו בְּשָׂכָר. מבררת הגמרא, וְעַד כַּמָּה – מהו הסכום שבו צריך שומר שכר לשכור רועים ומקלות, והרי ודאי שאינו צריך לשוכרם במחיר שהוא יותר משווי הבהמות עצמם. משיבה הגמרא, עַד כְּדֵי דְּמֵיהֶן של הבהמות שהוא שומר עליהם. תמהה הגמרא, וְהֵיכָן מָצִינוּ שׁוֹמֵר שָׂכָר שֶׁחַיָּב בְּאוֹנְסִין, כלומר, כיון שהשומר עצמו אינו יכול לגרש לבדו את החיות הטורפות, אם כן הוא נחשב כאנוס בדבר, ואם כן כיצד ניתן לחייבו לשכור רועים ומקלות כדי לגרשם, ואם אינו עושה כן הרי הוא חייב בתשלומים. מתרצת הגמרא, אין הכוונה שיפסיד משלו את דמי אותם רועים ומקלות, אלא דְּהָדַר שָׁקֵיל דְּמֵיהֶן מִבַּעַל הַבַּיִת – חוזר הוא ונוטל מבעל הבהמות את אותו ממון שהוציא לשם כך. וְנַפְקָא מִינַּהּ – והתועלת שיש לבעל הבהמות מכך שהלה שכר רועים ומקלות לשמור על צאנו, אף ששכר הרועים והמקלות הוא כשווי הבהמות עצמם, לְטִירְחָא יְתֵירָא – שלא יצטרך לטרוח ולקנות בהמות אחרות, אִי נַמֵּי – וכן תועלת נוספת יש לו מכך, לְכוֹשְׁרָא דְחֵיוָאתָא – לכושרן של החיות שברשותו, שהוא מכירם כבר והם רגילות ומלומדות להיות בביתו.
שנינו במשנה, 'הַלִּסְטִים, הֲרֵי זֶה אֹנֶס'. מקשה הגמרא, אַמַּאי – מדוע נחשב הדבר כאונס, לֵיקוּם גַּבְרָא כְּלַפֵּי גַּבְרָא – יעמוד אדם מול אדם, כלומר, מדוע לא ילחם הרועה בליסטים ויציל מידיו את הצאן. מתרצת הגמרא, אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, משנתנו עוסקת בְּלִסְטִים מְזוּיָּין – בשודד החמוש בכלי נשק, ואין הרועה יכול להלחם בו. ומוסיפה הגמרא, וַאֲפִלּוּ היה הרוֹעֶה גם כן מְזוּיָּין בכלי נשק, מכל מקום הוא פָּטוּר, דְּהַאי – כיון שהליסטים, מָצִי מָסַר נַפְשֵׁיהּ – יכול הוא למסור נפשו, כיון שעל דעת כן הוא בא לשדוד, להרוג או לההרג, וְהַאי – ואילו הרועה, לֹא מָצִי מָסַר נַפְשֵׁיהּ – אינו צריך למסור נפשו על שמירת הצאן.
משנה
מֵתָה הבהמה כְדַרְכָּהּ, הֲרֵי זֶה אֹנֶס, ושומר שכר פטור על כך, והשואל חייב. אבל אם סִיגְּפָהּ – עינה אותה ברעב או בקור או בחום, וָמֵתָה, אֵינוֹ אֹנֶס, וחייב. עָלְתָה הבהמה מעצמה לְרָאשֵׁי צוֹקִין – להרים הגבוהים, וְנָפְלָה, ומתה, הֲרֵי זֶה אֹנֶס. הֶעֱלָהּ אותה השומר לְרָאשֵׁי צוֹקִין, וְנָפְלָה, ומתה, אֵינוֹ אֹנֶס, כיון שלא היה לו להעלותה לשם.
מַתְנֶה [-עושה תנאי] שׁוֹמֵר חִנָּם לִהְיוֹת פָּטוּר מִשְּׁבוּעָה, וְהַשּׁוֹאֵל יכול להתנות עם הבעלים לִהְיוֹת פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם, נוֹשֵׂא שָׂכָר וְהַשּׂוֹכֵר יכולים לעשות תנאי לִהְיוֹת פְטוּרִין מִשְּׁבוּעָה וּמִלְּשַׁלֵּם, כיון שכל תנאי שבעניני ממון, מועיל.
גמרא
שנינו במשנה, 'עָלְתָה לְרָאשֵׁי צוּקִין, וְנָפְלָה, הֲרֵי זֶה אֹנֶס'. ומבארת הגמרא באיזה אופן נחשב הדבר כאונס, וְהוּא – ובתנאי שֶׁניסה הרועה למונעה מלעלות לאותן מקומות, ותְּקַפְתּוֹ וְעָלְתָה לשם, וגם לאחר שעלתה לשם בעל כרחו ניסה הרועה למונעה שלא תיפול משם, ותְּקַפְתּוֹ הבהמה בעל כרחו, וְנָפְלָה, ומתה, וכיון שלא יכל למונעה מלעלות, ולא למונעה מליפול, הרי הוא אנוס, ופטור.
משנה
משנתנו מביאה כללים ודינים שונים בהלכות תנאים: כָּל הַמַּתְנֶה עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה, ואפילו אם זה תנאי שבעניני ממונות, תְּנָאוֹ בָטֵל. כָּל תְּנַאי שֶׁיש מַעֲשֶׂה בִתְחִלָּתוֹ – שאמר האדם תחילה את המעשה ואחר כך את התנאי, כגון שאמר אתן לך מתנה זו בתנאי שתעשה דבר מסוים, תְּנָאוֹ בָטֵל, כיון שצריך התנאי להיות דומה לתנאי בני גד ובני ראובן, ששם אמר להם משה תחילה את התנאי, ואחר כך את המעשה, שהרי כך אמר להם, 'אִם יַעַבְרוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן אִתְּכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן כָּל חָלוּץ לַמִּלְחָמָה לִפְנֵי ה', וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵיכֶם וּנְתַתֶּם לָהֶם אֶת אֶרֶץ הַגִּלְעָד לַאֲחֻזָּה'. וְכָל תנאי שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לאדם לְקַיְּמוֹ בְסוֹפוֹ, וְהִתְנָה עָלָיו מִתְּחִלָּתוֹ, תְּנָאוֹ קַיָּם, אבל אם אמר לו תנאי שאי אפשר לקיימו, התנאי בטל והמעשה קיים.
גמרא
תַּנָּא – שנינו בברייתא, כשם שיכול שומר להתנות לפטור את עצמו מחיובים מסוימים, כך מַתְנֶה שׁוֹמֵר חִנָּם להתחייב יותר ממה שחייבתו התורה, ולִהְיוֹת כְּשׁוֹאֵל, החייב אפילו באונסים. מביאה הגמרא מחלוקת בענין אופן ההתחייבות על דבר זה: אָמַר שְׁמוּאֵל, דין זה הוא רק בְּשֶׁקָּנוּ מִיָּדוֹ – שעשו עמו קנין על התחייבות זו. ואילו רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, אֲפִלּוּ תֵּימָא – יכול אתה לומר דין זה אפילו באופן שֶׁלֹּא קָנוּ מִיָּדוֹ, והטעם שחלה התחייבותו, בְּהַהִיא הֲנָאָה דְּקָא נָפִיק עֲלֵיהּ קוֹל דְּאִינִישׁ מְהֵימְנָא הוּא – באותה הנאה שיש לו שיוצא עליו קול שהוא אדם נאמן, המתחייב יותר ממה שחייבתו תורה, גָּמַר וּמְשַׁעְבֵּד נַפְשֵׁיהּ – הרי הוא גומר בדעתו ומשתעבד אפילו לחיובי אונסים, וְכֵן הִלְכְתָא – וכך היא ההלכה.
שנינו במשנה, 'וְכָל שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לְקַיְּימוֹ בְּסוֹפוֹ, וְהִתְנָה עָלָיו מִתְּחִלָּתוֹ, תְּנָאוֹ קַיָּם'. מדייקת מכך הגמרא, הָא – אבל אם אִי אֶפְשָׁר לוֹ לְקַיְּימוֹ בְּסוֹפוֹ, וְהִתְנָה עָלָיו מִתְּחִלָּתוֹ, תְּנָאוֹ בָּטֵל. אָמַר רַב טַבְלָא, אָמַר רַב, זוֹ דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה בֶּן תֵּימָא, אֲבָל חֲכָמִים חולקים ואוֹמְרִים, אַף עַל פִּי שהתנה עמו תנאי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לְקַיְּימוֹ בְּסוֹפוֹ, וְהִתְנָה עָלָיו מִתְּחִלָּתוֹ, תְּנָאוֹ קַיָּם, ומבארת הגמרא מהיכן יש ללמוד שכך היא דעת חכמים, דְּתַנְיָא בברייתא, הנותן גט לאשתו ואומר לה, הֲרֵי זֶה גִּיטֵּךְ עַל מְנָת שֶׁתַּעֲלִי לָרָקִיעַ, או עַל מְנָת שֶׁתֵּרְדִי לַתְּהוֹם, או עַל מְנָת שֶׁתִּבְלְעִי קָנֶה בֶּן מֵאָה אַמָּה, או עַל מְנָת שֶׁתַּעַבְרִי את הַיָּם הַגָּדוֹל בְּרַגְלַיִךְ, אם נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי הֲרֵי זֶה גֵּט, ואם לֹא נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי אֵין זֶה גֵּט. רַבִּי יְהוּדָה בֶּן תֵּימָא אוֹמֵר, כָּזֶה גֵּט – באופן כזה, שאמר לה תנאי שאינה יכולה לקיימו, הרי זה גט אף על פי שלא התקיים התנאי. כְּלָל אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בֶּן תֵּימָא, כָּל דבר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְקַיְּימוֹ בְּסוֹפוֹ, וְהִתְנָה עָלָיו מִתְּחִלָּתוֹ, אֵינוֹ אֶלָּא כְּמַפְלִיגָהּ בִּדְבָרִים – אין כוונתו אלא לצערה בדבריו, ואינו מתכוון באמת שהגט יהיה תלוי בתנאי זה, וְכָשֵׁר הגט אף על פי שלא התקיים תנאו.
פוסקת הגמרא את ההלכה: אָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר רַב, הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה בֶּן תֵּימָא, שהאומר תנאי שאי אפשר לקיימו, הרי המעשה קיים אף על פי שלא התקיים התנאי.
סְלִיקוּ לְהוּ הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֲלִים
