משנה
נאמר בפרשת שומרים (שמות כב יד) "אִם בְּעָלָיו עִמּוֹ לֹא יְשַׁלֵּם", ולמדו מכך חכמים שאדם המשאיל חפץ לחבירו, ויחד עם החפץ השאיל או השכיר גם את עצמו לאותו אדם, פטור השואל מתשלום נזקים שאירעו לחפץ המושאל, ומשנתנו מבארת באילו אופנים נאמר דין זה: הַשּׁוֹאֵל מחבירו אֶת הַפָּרָה, וְשָׁאַל בְּעָלֵהָּ יחד עִמָּהּ, כגון שבעל הפרה חורש עמה את שדהו של חברו, (השוכר את הפרה ושכר) [אוֹ ששאל את הפרה ושָׂכַר] בְּעָלֶיהָ עִמָּהּ, וכן אם תחילה שָׁאַל אֶת הַבְּעָלִים אוֹ שְׂכָרָן, וְאַחַר כָּךְ שָׁאַל אֶת הַפָּרָה, וּמֵתָה ברשותו, פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב יד) 'אִם בְּעָלָיו עִמּוֹ וְגוֹ' לֹא יְשַׁלֵּם', וכיון שבשעה ששאל את הפרה היו הבעלים שאולים לו, פטור.
אֲבָל אם שָׁאַל תחילה אֶת הַפָּרָה וְאַחַר כָּךְ שָׁאַל אֶת הַבְּעָלִים אוֹ שְׂכָרָן, וָמֵתָה, חַיָּב, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב יג) 'בְּעָלָיו אֵין עִמּוֹ וְגוֹ' שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם', וכיון שבשעה ששאל את הפרה לא היו הבעלים שאולים לו, חייב.
גמרא
שנינו במשנה שהשומר כלי של אדם אחר, ובעל הכלי עצמו שאול או שכור לו, פטור מאחריות הנזקים שאירעו לחפץ. אִיתְּמַר – נאמרה מחלוקת זו בבית המדרש, פְּשִׁיעָה בִּבְעָלִים – השומר על כלי של חבירו, והבעלים עצמו היה שאול או שכור לו, ופשע השומר בשמירת הכלי, פְּלִיגֵי בָּהּ – נחלקו בדין זה רַב אָחָא וְרָבִינָא, חַד מהם אָמַר, חַיָּב השומר בנזקים שאירעו מחמת פשיעתו, ולא פטרה תורה אלא מנזקים של גניבה ואבידה ואונסים. וְחַד מהם אָמַר, פָּטוּר אפילו מאונסים. וְקַיְימָא לָן – ומקובל בידינו כלל זה להלכה, דכָּל הֵיכִי דִּפְלִיגִי – בכל מקום שנחלקו רַב אָחָא וְרָבִינָא, הֲלָכָה כְּדִבְרֵי הַמֵּקֵל, ובדיני ממונות הקולא היא לומר 'המוציא מחבירו עליו הראיה', ולכן מספק פוטרים את השומר אפילו בפשיעה.
תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר בפסוק (שמות כב יד) 'אִם בְּעָלָיו עִמּוֹ לֹא יְשַׁלֵּם', וכי אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁאם בְּעָלָיו אֵין עִמּוֹ שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם, ומדוע הוצרכה התורה לחזור ולכתוב כן בפירוש, אֶלָּא לוֹמַר לְךָ, שר אם לא היו הבעלים עמו כלל, חייב הוא באחריות, אך אם הָיָה בעליו עִמּוֹ בִּשְׁעַת שְׁאֵלָה, אֵינוֹ צָרִיךְ לִהְיוֹת עִמּוֹ בִּשְׁעַת שְׁבוּרָה וּמֵתָה כדי לפוטרו, אך אם הָיָה עִמּוֹ בִּשְׁעַת שְׁבוּרָה וּמֵתָה, אין די בכך כדי לפוטרו, אלא צָרִיךְ לִהְיוֹת עִמּוֹ בִּשְׁעַת שְׁאֵלָה, ואילו היה כתוב רק 'בעליו עמו לא ישלם' היינו סבורים לומר שיש צורך שיהיו הבעלים עמו כל הזמן, משעת השאלה ועד שעת שבורה ומתה, אך עתה שכתבה התורה שרק אם אין בעליו עמו משלם, יש ללמוד שדי בכך שיהיו הבעלים עמו בחלק מהזמן [ובגמרא מבואר שמסתבר שהכוונה לזמן השאלה, כיון שמאותה שעה הוא מתחייב במזונותיה. ועוד, שמלשון הפסוק 'וכי ישאל איש מעם רעהו' משמע ששאל את הכלי מרעהו, ובאותה שעה לא היה רעהו עצמו שאול לו, ורק באותו אופן חייב הוא באחריות].
וְתַנְיָא אִידָךְ – ובברייתא אחרת שנינו, מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר בפסוק (שמות כב יג) 'בְּעָלָיו אֵין עִמּוֹ שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם', וכי אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁאִם בְּעָלָיו עִמּוֹ לֹא יְשַׁלֵּם, ומדוע הוצרכה התורה לכתוב כן בפירוש, אֶלָּא לוֹמַר לְךָ, כֵּיוָן שֶׁיָּצְאָה הבהמה מֵרְשׁוּת הַמַּשְׁאִיל אפילו רק שָׁעָה אַחַת בִּבְעָלִים, וּמֵתָה, פָּטוּר. וְכֵן הִלְכְתָא – וכך היא ההלכה.
וְשׁוֹאֵל בהמה מחבירו, חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ שֶׁל שְׁאֵלָה [-של הבהמה השאולה], כָּל יְמֵי שְׁאֵלָתָהּ.
הגמרא מסתפקת באופנים שונים, האם יש בהם פטור של שאלה בבעלים: שָׁאַל אדם חפץ מִן הַשּׁוּתָּפִין, וְנִשְׁאַל לוֹ אֶחָד מֵהֶן, וכן הַשּׁוּתָּפִין שֶׁשָּׁאֲלוּ חפץ וְנִשְׁאַל בעל החפץ לְאֶחָד מֵהֶן, אִיבַּעְיָא לָן – הסתפקה בזה הגמרא, אִי הַוְיָא – האם זו נחשבת שְׁאֵלָה בִּבְעָלִים אוֹ לֹא, וְלֹא אִיפְשִׁיטָא – ולא נפשט ספק זה.
שָׁאַל מִן הָאִשָּׁה חפץ של 'נכסי מלוג', והיינו נכסים שהקרן שייכת לאשה, ופירות הנכסים הללו שייכים לבעל, וְנִשְׁאַל לוֹ בַּעֲלָהּ של אותה אשה, וכן אִשָּׁה שֶׁשָּׁאֲלָה חפץ, וְנִשְׁאַל בעל החפץ לְבַּעֲלָהּ, פְּלוּגְתָּא – דין זה תלוי במחלוקתם דְּרַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, לְרַבִּי יוֹחָנָן, דְּסָבַר קִנְיַן פֵּרוֹת כְּקִנְיָן הַגּוּף דָּמֵי – מי שיש לו זכות אכילת הפירות של הנכסים, נחשב הוא כבעל גוף הנכסים, ולכן הבעל הוא הנחשב כבעלים של החפץ, ובאופן שנשאל הבעל לשואל, או נשאל המשאיל לבעל, הַוְיָא – הרי זו שְׁאֵלָה בִּבְעָלִים, ופטור. וּלְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, דְּסָבַר שקִנְיַן פֵּרוֹת לָאו כְּקִנְיַן הַגּוּף דָּמֵי, ובעל גוף הנכסים הוא הנחשב כבעלים, לֹא הַוְיָא – אין זו שְׁאֵלָה בִּבְעָלִים, וחייב. וְקַיְימָא לָן בְּהָא – ומקובל בידינו להלכה במחלוקת זו כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, שקנין פירות אינו כקנין הגוף, והבעל, בין אם נשאל ובין אם נשאלו לו, אינו פוטר מדין בעליו עמו.
