אָמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אַשִּׁי, הָאוֹמֵר לִשְׁלוּחוֹ, צֵא וְהִשָׁאֵל [לִי – עבורי] לאדם פלוני, יחד עִם פָּרָתִי המושאלת לאותו אדם, מַהוּ – מה דינו של השואל, מִי אַמְרִינָן – האם אנו אומרים, ש'בְּעָלָיו' מַמָּשׁ אָמַר רַחְמָנָא – אמרה תורה, שאם הוא שאול יחד עם פרתו פטור השואל מאחריות, וְהָא לֵיכָּא – והרי אין זה מתקיים באופן זה, שהרי אין הבעלים עצמו שאול לו, אוֹ דִּילְמָא – או שמא נאמר, שאף כאן שייך הכלל של 'שְׁלוּחוֹ שֶׁל אָדָם כְּמוֹתוֹ', [וְאִיכָּא] – והרי דבר זה מתקיים. וּפָשִׁיט – ופשט את הספק רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אַדָּא, דִפְלוּגְּתָא דְּרַבִּי יֹאשִׁיָּה וְרַבִּי יוֹנָתָן הִיא – שנידון זה תלוי במחלוקת רבי יאשיה ורבי יונתן, דְּתַנְיָא בברייתא, הָאוֹמֵר לְאַפּוֹטְרוֹפּוֹס הממונה על ביתו, כָּל נְדָרִים שֶׁתְּהֵא אִשְׁתִּי נוֹדֶרֶת, מִיכַּן [-מעתה] וְעַד שֶׁאָבֹא מִמָּקוֹם פְּלוֹנִי, הָפֵר לָהּ, וְהֵפֵר לָהּ האפוטרופוס את הנדרים הללו, יָכוֹל היית לומר שיהיו מוּפָרִים, תַּלְמוּד לוֹמַר – לכך נאמר בפסוק (במדבר ל יד) 'אִישָׁהּ יְקִימֶנּוּ וְאִישָׁהּ יְפֵרֶנּוּ', ללמד שרק הבעל עצמו יכול להקים או להפר את נדרי אשתו, ואינו יכול לעשות שליח לכך, דִּבְרֵי רַבִּי יֹאשִׁיָּה, ולדבריו אף כאן אין הבעלים יכול למנות שליח שישאל עם פרתו, להחשיבו כ'בעליו עמו'. רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר, מָצִינוּ בְּכָל מָקוֹם בתורה שֶׁשְּׁלוּחוֹ שֶׁל אָדָם כְּמוֹתוֹ, ואף לענין נדרים יכול הבעל למנות שליח שיפר את נדרי אשתו, ולדבריו אף כאן שייכת שליחות, להחשיב את השואל כשואל בבעלים. וְלֹא אִיפְסִיק בָּהּ הִלְכְתָא בְּהֶדְיָא – ולא נפסקה ההלכה במחלוקת זו בפירוש, אֶלָּא מִדְּחָזֵינַן – אך מכך שראינו לְרַב עִילִישׁ, דְּבָעָא מִינֵּיהּ דְּרָבָא – ששאל שאלה זו את רבא, הָאוֹמֵר לְעַבְדּוֹ הכנעני צֵא וְהִשָּׁאֵל עִם פָּרָתִי, מַהוּ – מה דינו, האם נחשב הדבר כשאלה בבעלים או לא, וְאָמַר לוֹ רבא, מִסְתַּבְּרָא – מסתבר לומר שיַד עֶבֶד כְּיַד רַבּוֹ דָּמְיָא [-הוא נחשב], וַהֲוֵי לָהּ – והרי זו נחשבת שְׁאֵלָה בִּבְעָלִים, מִכְלָל – משמע מכך, דְּאדם אַחֵר, שאינו עבד, דְּלָאו יָדוֹ כְּיָדוֹ דָּמְיָא – שאין ידו נחשבת כיד הבעלים, לֹא הַוְיָא – אין זו נחשבת שְׁאֵלָה בִּבְעָלִים, כיון שלענין זה אין שליחות מועילה. וְהוּא הַדִּין נַמִּי [-גם כן] לְעִנְיַן נְדָרִים, שאֵינָן מוּפָרִים על ידי שליח.
בָּעֵי [-הסתפק] רָמִי בַּר חָמָא, בַּעַל המשתמש בְּנִכְסֵי מלוג של אִשְׁתּוֹ, שהקרן של הנכסים של האשה, והבעל אוכל את הפירות, שׁוֹאֵל הֲוֵי אוֹ שׂוֹכֵר הֲוֵי – האם הוא נחשב כשואל החייב באונסים, או כשוכר הפטור מאונסים. אָמַר רָבָא, לְפוּם חוּרְפָא – לרוב חריפותו של רמי בר חמר, שַׁבֶּשְׁתָּא – אמר הוא דבר של שיבוש, מַאי קָא מִיבַּעְיָא לֵיהּ – וכי מה הנפקא מינה מספק זה, הרי ממה נפשך, אִי שׁוֹאֵל הֲוֵי, הרי זו שְׁאֵלָה בִּבְעָלִים הִיא, לפי שהאשה נחשבת כמושאלת לו, שהרי היא עוסקת תמיד במלאכתו, וְאִי שׂוֹכֵר הֲוֵי, שְׂכִירוּת בִּבְעָלִים הִיא, ובין כך הבעל פטור מאחריות על הנכסים. מבארת הגמרא את ספיקו של רמי בר חמא, כִּי קָא מִיבַּעְיָא לֵיהּ [-האופן שבו היה לו ספק] לְרָמִי בַּר חָמָא, כְּגוֹן דְּאָגְרָה אִיהִי פָּרָה מֵעָלְמָא – כאשר שכרה האשה קודם נישואיה פרה מאדם אחר, וְהָדַר נָסְבָּהּ – ואחר כך נשאה בעלה, ובכך נחשב הדבר כאילו היא השאילה לבעלה את הפרה המושכרת בידה, וְאַלִּיבָּא דְּרַבָּנָן – ואמנם לדעת חכמים, דְּאָמְרֵי, לגבי אדם שהשכיר פרה לחבירו, והשוכר השאילה לאדם אחר, ואבדה הפרה באונס, שהשוכר נשבע לבעלים שאבדה הפרה ובאונס, ונפטר, והשׁוֹאֵל מְשַׁלֵּם לַשׂוֹכֵר את דמי הפרה, לֹא תִּבָּעִי לָךְ – אין מקום לספק זה, דְּוַדַּאי שְׁאֵלָה בִּבְעָלִים הִיא, כיון שהבעל נחשב כשואל מאשתו, כִּי תִּבָּעִי לָךְ – אך הספק הוא אַלִּיבָּא – לשיטתו דְּרַבִּי יוֹסֵי, דְּאָמַר לגבי אופן זה של שוכר שהשאיל את הפרה שברשותו ונאנסה, שתַּחֲזֹר הפָּרָה לַבְּעָלִים הָרִאשׁוֹנִים, כיון שאין השוכר יכול לעשות סחורה בפרתו של הבעלים, דְּלפי דברי רבי יוסי כְמַאן דְּשָׁאַל מִינַּיְיהוּ דָמֵי – נחשב הבעל כאילו שאל את הפרה מהבעלים שהשכירוה לאשתו, מַאי – מה דין הפרה, האם הבעל בנכסי אשתו שׁוֹאֵל הֲוֵי, וּממילא כְמַאן דְּשָׁאַל מִמָּרָהּ שֶׁלֹּא בִּבְעָלִים דָּמֵי – הרי הוא נחשב כשואל מהבעלים הראשונים, ואין הבעלים הראשונים מושאלים לו, וממילא חייב הוא באונסי הפרה, וּמְשַׁלֵּם. אוֹ דִּילְמָא – או שמא נאמר שהבעל בנכסי אשתו שׂוֹכֵר הֲוֵי, וְשׂוֹכֵר פָּטוּר בְּאופן שמֵתָה הבהמה כְּדַרְכָּהּ, וְלֹא מְשַׁלֵּם.
אָמַר רָבָא, בַּעַל בנכסי אשתו, לֹא שׁוֹאֵל הֲוֵי, וְלֹא שׂוֹכֵר הֲוֵי, כיון שמעולם לא קיבל על עצמו חיובי שמירה, ואינו חייב בשמירה כלל, אֶלָּא לוֹקֵחַ הֲוֵי – דינו כקונה שקנה את זכות השימוש בנכסים אלו, ולמד רבא דין זה מִדְּרַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא, דְּאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא, בְּאוּשָׁא [-כשהיתה הסנהדרין באושא] הִתְקִינוּ תקנה זו, הָאִשָּׁה שֶׁמָּכְרָה בְּנִכְסֵי מְלוֹג בְּחַיֵּי בַּעֲלָהּ – אשה שהכניסה לבעלה נכסי מלוג, והיינו שהקרן שייכת לה, והבעל אוכל את הפירות כל חייה, וּמֵתָה, והרי הבעל יורש את אשתו מן התורה, הַבַּעַל מוֹצִיא את הנכסים מִיַּד הַלָּקוֹחוֹת, והיינו כיון שנחשב הדבר כאילו כבר כשנישאת לו קנה את הנכסים, ולא היה לה כח למוכרם לאחרים, הרי שאף אכילת הפירות בחייה נחשבת כקניה, ולא כשאלה או שכירות.
